מאת: אלעד אביגן

ליאת דגן היא מוסיקאית וזמרת-יוצרת מצפון ים המלח. בשנה האחרונה מופיעה על במות ברחבי הארץ עם מופע סולו אקוסטי, הכולל שירים מאלבום הבכורה שבדרך. ליאת יוצרת אינדי רוק באנגלית המשלב בתוכו קטעי הארד-רוק ומטאל- מסע מוסיקלי בין אינטימיות שבירה לבין ווקאליות עוצמתית. החודש הוציאה את הסינגל החמישי שלה 'PALE'- החותם EP ראשון סוחף ומסקרן, ששיריו מושמעים בתחנות רדיו בארץ ובעולם. 3 מהם צעדו בפסגת מצעד הרוק של ישראל (רדיו 'זה רוק' ובטופ דיילי 24 (רדיו TFSC, גרמניה).

צילום: ענת לוי

ליאת, ראשית תודה רבה על הזכות.
קחי אותנו לילדות. איזו מוזיקה שמעו בבית הוריך?

תודה, זכות להיות כאן. בילדות.. טוב, אז אני ילידת שנות השבעים (המוקדמות) חח, ואני זוכרת בעיקר בקרים של שבת שאימא שלי ז"ל ואני היינו רוקדות, ואבא שלי היה מצלם אותנו במצלמת 8 מ"מ. אני זוכרת שירים של ABBA והרבה, Earth, Wind & Fire, 10cc, Bee Gees, הפסקול של Grease  כמובן, Santa Esmeralda, ELO, The Stylistics , חוליו איגלסיאס, Mashmakhan, The Buggles, Boney M, מופע הפופ- ,Stars On 45 Sweet- במיוחד השיר Love is Like Oxygen שהקשבתי לו בעקבות הריאיון הזה אחרי מיליון שנה שלא שמעתי אותו, ולא הפסקתי לבכות. ובטוח היו עוד, אבל אלה חרוטים בזיכרון המוסיקלי שלי ממש.

לאיזו מוזיקה אהבת להאזין בגיל ההתבגרות?

גיל ההתבגרות היה מעורב… השפעות של אחים גדולים של חברות (אני בת בכורה) והרבה חפירות ושיטוטים בחנויות שמכרו אז תקליטים וקסטות היו הרבה, וחלקם גם מלווים אותי עד היום. הבולטים בהם – Pink Floyd, PIXIES, Nine Inch Nails, Soundgarden, Cure, Depeche Mode, ,TUXEDOMOON Bauhaus, Michael Jackson, Velvet Underground ,Minimal Compact , Mr. Bungle, Faith No More, David Bowie, Robert Wyatt, Sonic Youth, Smashing Pumpkins, Nirvana, ברי סחרוף, פורטיס, נקמת הטרקטור, לקראת סוף גיל ההתבגרות אז גם Deus, Pearl Jam, Jeff Buckley , Massive Attack ועוד..

מתי הבנת שגם את רוצה להיות מוזיקאית?

בגיל 30 גרתי בתל אביב, הייתי מאורסת והייתה לי קריירה של מפיקה ותחקירנית בתוכניות טלוויזיה. בגיל 31 הכה בי שאני לא בזוגיות הנכונה, לא בעבודה הנכונה ולא בעיר הנכונה – אז נפרדתי, התפטרתי, ארזתי, ועברתי לגור במצוקי דרגות (כפר אירוח בצפון ים המלח) בדירת חדר קטנה, ועבדתי בדלפק של הצ'ק אין. כמה שנים אח"כ כשגרתי בקיבוץ מצפה-שלם שנמצא ממש ליד, ישבתי יום אחד עם טקסט שכתבתי (כתיבה זה משהו שאני עושה מילדות) ופתאום שמעתי לחן בראש. פעם ראשונה בחיים שקרה לי דבר כזה, אז ישר הקלטתי על טייפ רקורדר קטן (עדיין לא היו סמארטפונים) וידיד שלי הוציא לזה אקורדים. באותו רגע הבנתי שאני מתחילה ליצור מוזיקה, ולמחרת נסעתי לירושלים לקנות גיטרה קלאסית.

צילום: ענבר קופרק

מוזיקה (לאו דווקא חדשה) שגילית לאחרונה ואהבת?

להקה שנחשפתי אליה במצעד הרוק של ישראל ב'רדיו זה רוק', לפני בערך שבועיים, והתאהבתי משמיעה ראשונה- Benmozes שצועדים עם Losing It. פשוט מעולים!

יש מוזיקאי/ת שמהווה השראה עבורך?

בגלל שאף פעם לא למדתי מוסיקה ואני מלחינה מבלי לדעת אקורדים סולמות וכו', אז קשה לי להצביע על השפעות מוסיקליות מובהקות. אני כן חושבת שברמה הרגשית יותר, מנעד ההשראה שלי מכיל את כל מה ששמעתי מילדות ועד היום. אבל אם אתייחס רגע להשראה במובן של אימפקט רגשי של יצירה, גישה למקצוע ודרך, אז ללא ספק מי שמהווה עבורי את ההשראה הכי עוצמתית ועמוקה, זה רן ירושלמי, סולן WALKWAYS. רן הוא גם הווקאל קואוצ' שלי, מי שמפיק את השירים שלי והראשון ששומע כל שיר מיד אחרי שהוא נכתב. אבל עוד לפני שכל זה קרה, נחשפתי למוסיקה של WALKWAYS כששמו שיר שלהם אצלנו בפאב, במצפה שלם. אני זוכרת שפשוט הפסקתי לנשום לרגע. הייתי חייבת לדעת מה זה הדבר המדהים הזה שאני שומעת.

נחשפתי אליך לראשונה דרך HOME ששלחת למייל של התחנה אי שם ב2019 והוא פשוט תפס אותי והייתי חייב להשמיע אותו למאזינים.
מה את זוכרת מהתקופה הזו?

זמן כל כך מרגש. מכונן גם, מבחינת הדרך המוסיקלית שלי. אני זוכרת שכל כך התרגשתי לראות את התשובה שלך להודעה שלי, וביקשתי לדבר איתך. לא הייתה לי קליטה אז התקשרתי מהוואצפ ומרוב התרגשות לחצתי על וידאו מבלי לשים לב, זוכר את זה ? חח. ופתאום הופעת מולי עם החיוך שלך והקול הרדיופוני, איזה רגע מרגש שלא אשכח בחיים. HOME היה הסינגל השני שהוצאתי, והביא למפגש עם רדיו זה רוק כאמנית, עם השמעת בכורה אצלך- מה שהפך למסורת של כל הסינגלים עד היום. והנה עוד הזדמנות להגיד לך, שוב פעם, תודה.

גיטרה אקוסטית: רומן גרינבלט

בשמחה ובטח שאני זוכר! אחרי Home שחררת גם את Safe Shores עם רן ירושלמי ואת Conditional Love, שניהם כבשו את המקום הראשון במצעד הרוק השבועי.
היית גם מועמדת שנתיים ברצף לתואר זמרת השנה.
איך הרגשת עם כל זה?

טירוף שקשה להסביר, במיוחד לאור איך שהתחלתי. בסביבות גיל 36 כשרק התחלתי לשיר, התגובות שקיבלתי היו נוראיות.. אמרו לי דברים כמו- זמרת לא תהיי, תכתבי לאחרים, תוותרי. ישבו מולי עם אצבעות תקועות באוזניים…ויותר מפעם אחת. כבר אז הייתי אצל מורים ומורות לפיתוח קול, אבל משהו היה תקוע. ממש. זו הייתה תקופה מאוד קשה רגשית, הביאה לזה שפשוט הפסקתי לשיר למשך 4 שנים. אבל אז הגעתי ללמוד אצל רן ירושלמי, והקול והכול נפתח די מהר. השיר Let Go שהוקלט כסקיצה, הפך לסינגל הראשון אחרי ששמענו מה יצא. אחריו הגיע HOME שפתח לי את הדלת ל'רדיו זה רוק' ואחר כך גם לתחנות בחו"ל. הגשמת חלום מטורפת. לשיר ולגעת באנשים, שלא רק שלא סותמים אוזניים, אלא אפילו מגבירים ווליום ופותחים את הלב. ואז, כשהגיע גם המצעד, שיר אחרי שיר ואתו המועמדויות לזמרת השנה.. וואוו. הרגשה מדהימה ברמות שקשה לתאר.

איך את תופסת כיום את השירים הקודמים שלך, האם המשמעות שלהם נותרת זהה עבורך?


השירים הקודמים, הם דמואים שהוצאתי די בהתחלה, באולפן של רומן גרינבלט מ'כלבי פבלוב' שגם מנגן גיטרות אקוסטיות בסינגלים העכשווים שלי. היו שם גם שני שירים בעברית 'ילדתי' ו'עד לאופק' שיש לי פינה חמה בלב אליהם עד היום. במיוחד ל'ילדתי' שזה שיר שהקדשתי לזכר אימא שלי. הכול היה יחסית טרי אז ממש שנה אחרי שהיא נפטרה. הרבה מהצילומים של ה 8 מ"מ מהילדות שסיפרתי לך עליהם בתחילת הריאיון- מופיעים בקליפ של 'ילדתי'. חלקם גם מופיעים בקליפ של Conditional Love כולל הסאונד מצלמה המקורי, שרץ לאורך כל השיר. החוויות של ההקלטה היו קשות אז, בדמואים ההם. לקח מיליון טייקים כמעט לכל שורה כדי שאצליח לפגוע בצלילים שהלחנתי. זה היה מקום מטריד עם הרבה מאמץ, וזו הזדמנות גם להודות לרומן גרינבלט על סבלנות אין קץ שהייתה לו אליי עד שהצלחנו להוציא טייק טוב, יחסית לאז. אני לא יכולה להגיד שהדמואים ההם מייצגים את הזמרת והיוצרת שאני היום, אבל הם מי שהייתי בדרך ל, ואני שמחה שהם שם. וכמו שאמרת לי קודם, אפשר אפילו לזהות בהם ניצנים למוסיקה שאני עושה היום.

הסינגל החדש, PALE, פשוט מצמרר, בעיקר הקטע שבו את "פותחת מבערים".
ספרי לנו בבקשה על הרקע לשיר.

תודה רבה. השיר נכתב בתקופת הקורונה, שחוויתי אותה כמו מגבר לתנועות שהיו קיימות עוד קודם בתודעה הקולקטיבית שמחברת את כולנו. דברים שמפחידים אותי. דברים כמו להיאבק בשם האור במקום אחד, ולהביא חושך במקום אחר. או להתרעם כל כך נגד משהו, מבלי לשים לב שאנחנו יוצרים עוד מאותו הדבר שאנחנו מתרעמים נגדו. אני יודעת שאצלי הדברים האלה קורים כשאני מתנתקת מהמקום בתוכי, שמחבר אותי לליבה הטובה של העולם הזה. יש הרבה שמות לחיבור הזה. בריאה, אור אינסופ, אינטליגנציה גבוהה, אלוהים. ב PALE בחרתי לקרוא לו- אהבה. והחיים בנויים ככה שרוב הזמן יש טריגרים ומיליון סיבות להתנתק מהחיבור הזה. אבל התפקיד שלנו כאן הוא לחזור ולהתחבר, לחזור ולהתחבר, לחזור ולהתחבר. לליבה. לאהבה. 'WHEN IT'S ALL FORCED DOWN, JUST LOVE'
בהפקה של השיר מעורבים שלושה חברי WALKWAYS שזה מאוד מאוד מרגש אותי. רן ירושלמי, שכמו בכל סינגל שלי ליווה את השיר מהרגע שנכתב, עיבד את השירה והקולות, וגם הפיק את השיר מוזיקלית. בר כספי שעשה את העיבוד כולל כתיבה של כל התפקידים והקלטה של כל הכלים, ופגע בוווול מהסקיצה הראשונה שהוא שלח, זה היה פשוט מטורף. ופריאל חורש שעשה את המיקס והמאסטרינג הכי טוב שיכולתי לבקש.

אם היית צריכה לבחור 3 אלבומים לקחת לאי בודד. מה היית לוקחת?

איך אפשר??? אין ווי פיי באי שאקח איתי את ספוטיפיי? חח.. טוב, שלושה זה מעט, אבל בוא נגיד שהראשונים שאכניס לתיק יהיו שני האלבומים של WALKWAYS אם תסכים לוותר לי ושנתייחס אליהם כאלבום אחד כפול, האלבום Magma של Gojira ו-Kid A של Radiohead.

מה השיר האחרון שגרם לך להזיל דמעה?

קורה לא מעט, כי מוזיקה היא חלק משמעותי מהחיים שלי ואני שומעת המון ממה שמרגש אותי ברמות גבוהות. אבל שאלת מה האחרון, אז ממש היום, כשהתחלנו את הריאיון הזה ושמעתי את Love Is Like Oxygen של Sweet שלא שמעתי מהילדות.

אם יכולת לבחור מוזיקאי אחד, חי או מת, להכנס איתו לאולפן ההקלטות. מי זה היה?

בעולם- עם Mike Patton ו- Joe Duplantier ועם ההשראה המוסיקלית הגדולה שלי שגם חי למזלי בישראל, כבר זכיתי להקליט 2 שירים. אחד זה Safe Shores והשני עדיין לא יצא.

צילום: אלכסי מורוזוב

בחלומות הכי פרועים שלך, לאן היית רוצה להגיע עם המוזיקה?


לאוזן, ללב ולבטן של כל מי שהמוזיקה הזו יכולה להעיף אותו ולהיות עבורו כדורי ההרגעה, המשענת והקתרזיס, בדיוק כמו מה שהמוסיקה שאני אוהבת עושה בשבילי. להופיע על במות ברחבי העולם, מאינטימיות ועד במות ענק עם הרכב חשמלי (שאני מתחילה לבנות בימים אלה), כדי לפגוש את כל הלבבות והאנשים האלו פרונטאלית. ולהמשיך ליצור, להקליט ולשיר ולגלות עוד ועוד רבדים ונדבכים של הקסם הזה שנקרא מוסיקה.

ולסיום: הופעות.
מה ההופעה הטובה ביותר שהיית בה כקהל?

הייתי בהרבה הופעות, ובאופן גורף, יש משהו בהופעות מטאל שמאוד סוחף, מסעיר ומרגש אותי. השואו, החיבור של הקהל והעובדה שכולם באמת מכירים את המוסיקה ולא רק את ה'להיטים' (כי אין באמת 'להיטים' במטאל). כל זה הופך הופעות בז'אנר הזה לחוויה אחרת. וראיתי הרבה מדהימות וטובות שלOrphaned Land, HotBox , DPS , Twisted Mind ועוד.. אבל הלהקה שהכי מרגש אותי לראות בהופעה, היא WALKWAYS.

האם יש לך "טקסים" קבועים לפי שאת עולה לבמה?

ברווור. קודם כל, בגלל שאני גרה בצפון ים המלח ומופיעה בכל מיני מקומות בארץ- אז לכל הופעה יש ניחוח של טור בסגנון אינדי. בתחב"צ ועם גיטרה, מיקרופון, כבלים, איפור ובגדים על הגב.
ביום של הופעה אני קמה בשעה נוחה, עושה מדיטציה, מקלחת, מים, קפה וחימום קולי ארוך- בסדר הזה. אחר כך אוכלת משהו קטן וקל ממש, מארגנת את כל הדברים ויוצאת לדרך. בהמתנה לאוטובוס אני אוהבת לשים את השירים שלי בטלפון בווליום נמוך ופשוט לשיר קצת מול הים. תמיד נוסעת עם הבגדים הכי נוחים שיש, ומתלבשת ומתאפרת בזמן שבין הסאונד צ'ק להופעה.

מה הדבר המביך ביותר שקרה לך על הבמה?

קרה שהתבלבלתי באקורד, או שפתאום יצאה לי מילה לא קשורה, אבל זה מסוג הדברים שפשוט ממשיכים הלאה ואף אחד לא ממש שם לב. משהו מביך שאני זוכרת קרה לי ממש לפני העלייה לבמה. בקיץ שעבר הופעתי בפאב של הקיבוץ שאני גרה בו, במצפה שלם. ודווקא כי זה הבית התרגשתי נורא, ובשילוב עם החום שיש כאן בקיץ, כשכבר כיבו את המוסיקה והייתי בדרך לעלות, התהפכה לי הבטן בטירוף והייתי חייבת לרוץ לשירותים. אני שומעת שקוראים לי ושכבר צריך להתחיל, ואני בשירותים החשוכים של הפאב, במצב שכאילו תקף אותי וירוס בבטן, והכי לברוח ולשכב בבית. אבל רוקנרול, פאק איט. עליתי לבמה והיה מעולה.

סיפור ענק, ההופעה חייבת להימשך. האם יש לך הופעות בקרוב?

יססס! ב 3 במאי, בבלייז בירושלים. מופע סולו אקוסטי של כל השירים שכבר יצאו, שירים חדשים שייצאו בהמשך, ויש גם קאברים. הכניסה חופשית, בואו! והאמת שאני לא ממש מכירה אנשים מירושלים, אז כל עזרה להפיץ את הבשורה תשמח ממש. איבנט כאן בלינק: https://fb.me/e/39dWDrCt9
ויש עוד כמה דברים על הפרק, פרטים בהמשך.


אלעד אביגן עורך ומשדר את "זה רוק פורטו" בימי שלישי בין 15:00 – 16:00.