רואים כבר את הציפורן המקורית ועוד אין לי תור חדש ללק ג'ל, אני מרצה לחיים תוך כדי שאני בוחנת את מצב הידיים שלי. חיים מהמהם משהו, ומנסה לחזור להתרכז בחדשות. כזה הוא האיש שלי, לא מחסיר אף מהדורה- חמש עם, שש בלי, ודנה פוגשת את רינה. כל זאת אחרי סקירת עיתונות ווי נט ועוד מרעין בישין. אני עוברת לסידור הגבות, המצב לא נורא, יש מספר שערות בודדות מתחת לקשת של הגבה. ויש אחת לבנה ימח שמה באמצע. מצמידה פינצטה ומתחילה למשוך, ברקע שומעת את דביר בנדק מתראיין.
אני אוהבת את דביר, אנושי, מצחיק וגם שמן בעברו. כך שמראש אני שומעת אותו בלב חפץ ובראש פתוח.
"יהיה קהל, האולמות והאיצטדיונים יחזרו לפעול והקהל יגדוש ואין מה לדאוג לאומנים הקצאת המשאבים המיידית צריכה להיות לתאטרון ולתרבות הפחות פופולארית…"
מרוב תדהמה אני בולעת את המסטיק, הפינצטה מחליקה לי והשערה הסוררת ניצבת בבדידות מזהרת בלובן בוהק.
הדברים שלו מייצגים בעיני את הבעיה שלנו בהא הידיעה, הסקטוריאליות והפילוג שפשו בנו. דביר בלי להבין ירה בתוך הטנק.
עולם המוסיקה הישראלי מורכב מכל כך הרבה נישות, כל כך הרבה יוצרים עצמאיים ומוכשרים שבמעות האחרונות שלהם מקליטים שיר, שעובדים ביום במגוון רחב של עבודות – ונתקלתי כבר בכל דבר שתעלו על דעתכם משליחויות לעבודה בבית דפוס למינהלה ומזכירות ובעצם you name it אותם אומנים, אחרי יום עבודה במשמרות של שמונה שעות ויותר, מחליפים בגדים נוסעים למועדון ונותנים את הנשמה שלהם לקהל, שלפעמים בואו נודה על האמת מצומצם עד גיחוך (זה כבר נושא לטור אחר לגמרי) מסיימים את הגיג, לפעמים לא מכסים אפילו עלויות וחוזרים למכונית מודל 94, זאת החבוטה שעברה להם מדוד שריחם עליהם ועל האדים האחרונים מקרטעים הביתה.
סצינת הרוק בארץ לדוגמא, ובתוכה המטאל סובלת מהיעדר מוחלט של תמיכה ממשלתית, היעדר חשיפה ונראות בערוצי תקשורת מרכזיים ולמעשה מהתעלמות מוחלטת. אומנים כמו דביר בנדק, שוכחים שלא כל האומנים בישראל ממלאים את קיסריה, לא לכולם יש מנוי לשוני, או חוזה טאלנט עם תיאטרון זה או אחר.
רק שתבינו שאת כל זה נאמתי לחיים על הספה בסלון, כשאני לבושה בפיג'אמה מנומרת (בבית יוצאת ממני הפריחה החבויה) עם שיער בגולגול רפוי מנופפת בפינצטה משל היתה חרב דמיונית, כולי אש ותמרות עשן. חיים כבר רגיל לפרצי המרוקאיות שלי, חיכה קצת עד יעבור זעם, כשהוא מנסה בכל כוחו לשמוע את שארית החדשות, מבעד להתלהמות של בחירת ליבו.
לבסוף האיש שלי אמר, בדיוק בגלל זה אנחנו כאן. זה חלק מהתפקיד שלנו כרדיו לייצג את האומנים שקולם לא נשמע (תרתי משמע).
וזה נכון, מעבר לכך שבמודע אנחנו בוחרים לתת במה ליצירה וליוצרים הישראלים בתחום הרוק, מעבר לשיח הפורה איתם ולהיכרות האישית, אנחנו כגוף צריכים לזעוק את זעקתם. ולצערי זו צעקה סקטוריאלית נישתית. כי מישהו למעלה פיצל אותנו, בבחינת הפרד ומשול.
דביר, זה לא או התאטרון או המוסיקה. אין פה אתם ואנחנו, זו מלחמה על הערכים של עולם התרבות והאומנות בכללותו. על תרבות השיח ומקומה של היצירה המקורית בארץ. זוהי מלחמת קיום ואנחנו כולנו נעמוד מתחת לאלונקה וניתן כתף. שלי עד אז תהיה מחוברת ליד יפהפייה עם לק ג'ל אדום – אמרנו פריחה…
גלית וינטראוב מגישה את "ערגלית" בכל חמישי בין 16:00 ל-17:00.
