ערן הר-פז
The Core גאה להשיק את פוראבר 91', פרוייקט בו נחגוג כל אחד מהאלבומים הגדולים שיצאו לפני 30 שנה. מתחילים עם R.E.M ו-Out Of Time.
תארו לעצמכם שאתם להקה מצליחה למדי בסצינת האלטרנטיב. הוצאתם לאורך השנים כמה להיטים "בינוניים", השירים שלכם מושמעים בתחנות רדיו, ואתם צוברים לעצמכם מעמד אייקוני למחצה בעולם האלטרנטיב. ההופעות שלכם מלאות ואתם מופיעים ב-venues גדולים בכל ארצות הברית, האלבומים שלכם מוכרים יפה. בקיצור – להקה מצליחה.
אבל משהו לא עובד. האלבומים שלכם לא נמכרים טוב מחוץ לארצות הברית, אתם לא יוצאים לסיבובי הופעות גדולים מחוץ לארה"ב, ואתם מרגישים שאפשר לעשות את זה אחרת. לפני שנתיים עזבתם את חברת התקליטים שלכם, שהייתם בה המון שנים, וחתמתם בחברה חדשה – הלייבל הבינלאומי הכי גדול בעולם. קיבלתם מיליוני דולרים והבטיחו לכם חופש אמנותי מוחלט. מהמון בחינות – הגשמתם את החלום.
עם החופש האמנותי והכלכלי הזה, אתם מתכנסים להקליט אלבום שונה – עם מפיקים חדשים, צליל חדש, טקסטים יותר פוליטיים. אתם מתקרבים למיינסטרים, ובאמת המכירות שלכם בארה"ב יפות – שתי פלטינות לא הולכות ברגל, בכל זאת. אבל עדיין – אין מכירות משמעותיות בחו"ל, ואתם מרגישים שאתם לא באמת מתקדמים לשום מקום. ואז זה בא.
אתם מתכנסים להקליט אלבום חדש, ואתם מתחילים להבין שיש לכם ביד משהו מיוחד. סיימתם להקליט, ואתם משחררים את הסינגל הראשון. בום.
השיר – שיר פשוט, כמעט פופי, עם 4 אקורדים "סטנדרטיים" וריף מנדולינה – מתפוצץ בכל העולם. אינסוף השמעות בכל תחנות הרדיו בעולם, שידורים אינסופיים של הקליפ ב-MTV (זה די נחמד כשיש קליפ טוב, אמנותי ויחודי, אבל זה נושא אחר). הסינגל זוכה לביקורות מהללות ואנשים מתחילים להכיר את הלהקה.
ואז בא הסינגל השני, והוא הצלחה. אמנם המעריצים שלכם לא אוהבים אותו וטוענים שהוא פופי וממוסחר בטירוף, אבל ההשמעות ברדיו לא משקרות. שני סינגלים מתוך אלבום אחד שזוכים להצלחה אדירה, וכניסה לתוך עשרת הראשונים ב-Billaboard? זה כבר משהו מיוחד.
בשלב הזה האלבום כבר בחוץ, וכולם רוצים לקנות את "האלבום הזה עם השיר והקליפ עם המלאכים". המכירות בבית, בארה"ב, מעולות, אבל בפעם הראשונה אתם גם מתחילים להצליח בעולם. סוף סוף עשיתם את זה, שברתם את הקיר, את התקרה. יצאתם מאזור הנוחות הראשוני שלכם ואתם עכשיו באופן רשמי להקה עולמית.
—
זה – בגדול – הסיפור של REM ושל Out of Time, שיצא באופן רשמי ב-12 במרץ, 1991. אלבום ששם את הלהקה הזאת מג'ורג'יה על המפה העולמית, בצורה הכי גדולה שאפשר.
לפני Out of Time, הלהקה היתה על גבול המיינסטרים. כן, הכירו אותם. הם הוציאו את It's The End of the World As We Know It, את Orange Crash ועוד כמה שירים שזכו להשמעה יפה ברדיו. אבל סביר שאם היית שואל אדם רנדומלי ברחוב בישראל, גרמניה, אנגליה – בעצם, כל מקום מחוץ לארה"ב – מי אלה REM, מי זה מייקל סטייפ – הוא לא היה יודע מי אלה. הם תמיד היו על הגבול, באזור הכמעט.
לא שלהיות אחת ההשפעות המרכזיות על Nirvana ועוד כמה מלהקות הגראנג' הגדולות זה שולי, כן? הלהקה הצליחה. לא צריך לרחם על חברי הלהקה. אבל ההצלחה הזאת היתה ממוקדת, מקומית. ללהקה זה לא הספיק.
ההחלטה לשחרר את Losing My Religion כסינגל ראשון מתוך האלבום היא לא פחות מגאונית. סינגל ראשון כל כך גדול, כל כך מוצלח, מבטיח שגם שאר הסינגלים יצליחו לא רע וכמובן שכולם יקנו את האלבום הזה בגלל הסינגל. פיטר בק אמר שהם לא באמת חשבו שזו תהיה הצלחה כל כך גדולה, שזה מסוג השירים שהם לא כל כך רוצים לעשות, כי זה "שיר כל כך REM-י שהם לא רוצים כמעט לכתוב". אבל כנראה שזה בדיוק מה שהציבור רוצה – שיר לא מאוד מתוחכם, עם נושא לא ברור וקליפ אחד אלמותי שניצל בצורה מושלמת את הפופולריות העולה של ערוצי המוזיקה בטלוויזיה האמריקאית והאירופית שהיו באותו זמן בשיאם.
אז כן, האלבום הזה כולל גם את Shiny Happy People, ככל הנראה השיר הכי שנוא על מעריצי הלהקה (גילוי נאות – אני מאוד אוהב אותו…)
וסביר להניח שמלבד המעריצים האמיתיים, הרוב הגדול של האנשים לא יודע לומר אילו שירים יש באלבום הזה מלבד losing ו-אולי- Radio Song.
אבל לא צריך יותר מזה כדי להפוך אותך לאחת הלהקות הכי גדולות בעולם, להרים אותך לשורה הראשונה של הלהקות בעולם, להפוך אותך לאייקון תרבות ומוזיקה אמיתי.
Out of Time הוא אחד האלבומים הנמכרים בכל הזמנים בכל הזמנים ברחבי העולם, עם בערך 18 מיליון עותקים, מתוכם 4 וחצי מיליון בארה”ב. הוא זכה בשלושה פרסי גראמי, אחד כאלבום האלטרנטיב הטוב ביותר ועוד שניים על Losing My Religion. הוא הפך את השם REM – וכנראה את התופעה על שמה הם נקראים – למוכרת בכל בית כמעט ברחבי העולם, והיה סיכוי טוב מאוד שבכל שעה ביום שבה תדליק את MTV או VH1, אתה תראה קליפ שלהם.
בהרבה מובנים, Automatic for the People היה יותר מוצלח. יותר אהוב, יותר להיטים יצאו ממנו, הוא היה יותר נגיש. אבל Out of Time היה אלבום היסטורי, אלבום שסימן שינוי קו של להקה שנכנסה לתוך המיינסטרים אחרי שנים של שהיה בשוליים (יחסית, כאמור).
אבל סביר מאוד להניח שבלי האלבום הזה לא היה את Automatic for the People, ו-REM היתה נזכרת כלהקה שאמנם השפיעה על המון מוזיקאים ואמנים, אבל – בשורה התחתונה – כ"עוד להקה".
אפשר לומר שהאלבום הזה הפך את הלהקה ללהקה חוץ-זמנית. (וסליחה על משחק המילים הנוראי)
ערן הר-פז מנהל התפעול של התחנה. הוא משדר ועורך את "זה פרוג" ו"שמנים ארומטיים".
