חיים ויינטראוב
לעתים, ובמיוחד במועדים כגון "יום השואה", עולה השאלה כיצד ניתן בכפיפה אחת להיות יהודי שמתאבל על השמדה אלימה וברברית של שישה מיליונים יהודים, וגם להיות "מטאליסט" שמאזין ואוהד מוסיקה רועשת או "תוקפנית/אלימה" שחלק ממנה אף בגרמנית, להיות אדם שמזוהה עם תרבות של קעקועים (כאשר בתקופת השואה במחנות ריכוז והשמדה כגון אושוויץ קועקע מספר על זרועם של היהודים), וכיו"ב.
אני חייב לומר שגם בי עלו שאלות כאלו בעבר. כדור שני לשואה שחווה את השלכותיה בילדותו באמצעות הורים שחיו בה ואיבדו בה חלק ממשפחתם ומצלמם הם, קשה היה לי בנעוריי להסביר לעצמי כיצד מחד אני בוכה למול האלימות והאכזריות והזוועה שאני רואה ושומע ומרעידה בי כל נים אנושי, ומאידך ביום-יום מתלבש בשחורים ובמיני שרשראות ודוקרני ברזל, משתולל במעגלי פוגו ואוהב כל כך מוזיקה שבאמת ניתן להגדיר מרכיבים מסוימים בה כאגרסיביים ותוקפניים.
אולם עם ההתבגרות הבנתי שאין סתירה בין העולמות. מעבר לכך שבכל אדם יש "שחקני זהות" שונים שדרים בד בבד באותו האדם, ומעבר לכך שאינם חייבים להיות מקבילים ואף לעתים קרובות מנוגדים זה לזה כי המציאות והחיים הם בליל בלתי מוסבר של תחושות, זכרונות וערכים שנובעים ממקורות שונים וזורמים לאוקיאנוסים שונים אבל הכל באותה פלנטה שנקראת "אדם". מעבר לכך יש מרכיבים בעולם המטאל שאינם סותרים את החוויה הרגשית של אובדן ושכול אישי ולאומי בעקבות השואה, אלא יכולים אף לבוא עמם יחד.
לגבי היות מוסיקת המטאל והתרבות המתלווה אליה אגרסיבית, נכון הדבר במידה מסוימת (ויש שיאמרו אף במידה רבה). עם זאת, אין קשר פסיכולוגי לטעמי בין היותה של מוסיקה אגרסיבית לבין היותו של אדם רגיש לאלימות ממשית. מעבר לכך שיש פסיכולוגים שיטענו כי
פעילות תרבותית אגרסיבית הינה תהליך פסיכולוגי ורגשי של עידון (סובלימציה) של רגשות שליליים, כך שיצאו לפועל באופן תרבותי ואמנותי ולא באופן מעשי ואלים במציאות, מה שבעצם מקטין את האלימות והופך את הדחפים האלימים למעודנים ולגיטימיים יותר (שהרי
בכולנו יש דחפים אלימים כאלו ואחרים).
לא רק זאת, כי אם אף ישנן סוגות אחרות של תרבות שמציגים אלימות או תוקפנות וכיו"ב ואינם מבוקרים השכם והערב, למשל ספרות מתח, סרטי מתח ואימה, אמנות פלסטית שמראה זוועות מלחמה וכד' (ע"ע הגרניקה של פיקסו, וכו'). נראה כי לציבור "הכללי" יש נטייה לראות דווקא בייצוגי המטאל, הפאנק והגות' כסימבולים של אלימות, אולם זו "התפישה שלהם" והיא אינה מחויבת המציאות. זה שה"רוב" רואה דווקא את האמנות "שלנו" כמעודדת אלימות אין בכך כדי להוכיח את נכונות הדברים. הסטטיסטיקות מראות כי בעולם אוהדי ההיפ-הופ יותר מבצעים פשעים אלימים וכיו"ב.
אין קשר סטטיסטי מובהק (ואף פשוט) בין מוסיקת שוליים "רועשת" לבין פעילות עבריינית אלימה. להיפך, ממבט של מי שנמצא "בתוך הסצנה" נראה שרוב המטאליסטים הם אנשים רגישים לצורכי הזולת, ואפילו ניתן לומר "רגישים" באופן כללי. יתר על-כן, הנאצים במלחמת העולם השנייה, ובמהלך מה שאנו היהודים קוראים לו "השואה" שאפו למגר את החריג והשונה. יחד עם זה בא גם שיר ההלל לקונפורמיות, למחשבה האחידה, לחוסר הטלת הביקורת במשטר ובמציאות שמסביב.
כך, לעניות דעתי, האהבה למוסיקה ולדרך החיים של ה"שוליים" (בין אם מטאל, פאנק, גות' וכיו"ב) היא חלק מקריאה אנושית של פרטים ושל קבוצה להיות ייחודיים למרות הכל, לקרוא תיגר על מוסכמות, לא להיות קונפורמיים ללא חשיבה וטעם אישי, ערכים שונים מהמקובל, מרידה בכל מה ש"נכון" או "מקובל" ונקבע על-ידי אליטות חברתיות-תרבותיות ואחרות. בכך להיות מטאליסט זה להיות חופשי, חושב, ולהיות צעד נוסף וחשוב רחוק מהמקום שבו "הרוב" כופה את חשיבתו ובכך גורם לעדר לעשות הכל בלי לחשוב.
להיות מטאליסט זה לחשוב בשביל עצמך. לא להיות חלק מלא-מודע קולקטיבי שמסטול מ"אופיום להמונים". בהתייחס לקעקועים – אבי התנגד לקעקועים באופן מוחלט, מתוך טענות ש"רק פושעים בכלא וימאים הולכים עם קעקועים" אבל גם מתוך בעיה רגשית אמיתית עם העובדה שהנאצים קעקעו את היהודים ובכך לא רק שבעצם הפכו אותם למספרים, שללו את רצונם החופשי והכאיבו להם ותייגו אותם לנצח, אלא אף הפכו אותם למעין "חפצים" או "רכוש". מעבר לכך שביהדות עצם ההתקעקעות היא דבר אסור וכזה שנתפש כשלילי ומנוגד לקדושת הגוף, הקעקועים קיבלו בשואה ממד שזהה להשמדה של זהות, של גוף, של רצון חופשי כאמור. בבחינת "יהודי טוב" לעולם לא יתקעקע מרצונו אחרי שהכריחו אותנו להתקעקע כמו חיות, רגע לפני שטבחו בנו כמוהן. אולם לפי ראות עיניי הרצון החופשי להתקעקע מהווה ניצחון שלי על מי שכפו את הקעקוע של המספר על הורינו וסבינו. בניגוד לכפיה של קעקוע חסר ייחוד, שכל משמעותו הפיכה לרכוש ולחפץ חסר רצון חופשי וזהות, הרי שהקעקועים שאני בוחר לעצמי, שבעיניי הם יפים או מביעים משהו שחשוב לי רק מוסיפים לזהות שלי, למי שאני ולחופש שלי להיות אני עצמי, מיוחד ועצמאי.
ולסיום, מבט-על כללי יותר. מטאל ומוסיקת "שוליים" הם ז'אנרים חושבים. לרוב המילים שמלוות את המוסיקה הרועשת הן מלים בעלות מסר פסיכולוגי, רגשי או חברתי מורכב יותר מרק "אני אוהב אותה" או "יאללה מסיבה". להאזין למוסיקת מטאל למי שבאמת חווה את החוויה בכללותה ולא רק אוהב לקפץ כתיש עם מוסיקה קצבית (לגיטימי גם כן כמובן) חש שהמטאל הוא מרכיב בזהות התרבותית והנפשית שלו. מטאליסט זו זהות. וזהות כוללת ערכים, חשיבה, ביקורת, וגם רגשות. המטאל מעורר לחשיבה, מעורר רגשות והופך אותנו לאנשים טובים יותר בעיניי. טובים יותר משום שאנו מצליחים לקשר באופן אקטיבי בין התרבות שאנו צורכים לערכים שחשובים לנו. המוסיקה היא לא רק "כיף" בעבורנו – היא שילוב של הנאה אמנותית עם דרך חיים ביקורתית, חושבת, שלא הולכת בתלם גם אם יאמרו לנו שאנחנו "חריגים".
הלוואי שיותר אנשים היו "חריגים" בזמן השואה. הלוואי יותר אנשים היו חושבים באופן חופשי ומבקרים את ההחלטות והקביעות הדטרמיניסטיות המקובלות. הלוואי שהיו יותר מטאליסטים (רעיונית).
