עופר פרוינד מציין 30 שנה לאלבום המופת של סמאשינג פאמפקיז
אחד מאלבומי הרוק האלטרנטיבי הטובים ביותר של שנות התשעים יצא היום לפני שלושים שנה. אלבום שעומד כתף לכתף עם אלבומי הגראנג׳ הגדולים של אותה תקופה – Nevermind של נירוונה , Ten של פרל ג׳ם ו Superunknown של סאונדגארדן, שנוצר על ידי להקה משיקגו בדיוק בתקופה מאוד קשה שלה כלהקה – Smashing Pumpkins.
1993, סמאשינג פאמפקינס הוציאו את אלבום הבכורה שלהם Gish ב-1991 ונחלו איתו הצלחה וקיבלו הכרה גדולה. אחרי היציאה של Nevermind באותה שנה העיתונות האמריקאית סימנו אותם כנירוונה הבאים וזה שם לחץ מאוד גדול על הלהקה ועל הפרונטמן בילי קורגן לייצר אלבום גדול. הלחץ הזה רק החמיר מכיוון שמתופף הלהקה ג׳ימי צ׳מברלין סבל מהתמכרות להרואין ששלחה אותו להיעלמויות של ימים שלמים בלי שחברי הלהקה ידעו היכן הוא, ומערכת היחסים של הגיטריסט ג׳יימס איה והבסיסטית ד׳ארסי וורצקי בדיוק הסתיימה. קורגן עצמו סבל מדכאונות על סף התאבדות והיה לו מחסום כתיבה.
הלהקה הקליטה את האלבום בג׳ורג׳יה כדי לנסות להרחיק את צ׳מברלין מהחברה הרעה איתה הסתובב ולמנוע ממנו להשיג סמים, דבר שלא ממש צלח. את האלבום הפיק בוטש ויג שהפיק גם את אלבומם הקודם ואת Nevermind של נירוונה. הלהקה עבדה שעות על גבי שעות באולפן, בעיקר קורגן וויג לבדם כדי לנסות להשיג את הסאונד המושלם שקורגן כל כך חיפש, מה שגרם לו לפעמים להקליט מחדש תפקידים של איה וד׳ארסי ולהיות רודן ושתלטן באולפן ההקלטות. בעקבות היעלמויות של צ׳מברלין קורגן גם גרם לו בסשן אחד לנגן את התפקיד של Cherub Rock כל כך הרבה פעמים עד שהידיים שלו דיממו. קורגן סיפר על כך לאחר מכן שהוא נתן לחברי הלהקה שנה וחצי להתכונן להקלטות והרגיש שהם לא הגיעו מוכנים, מה שגרם לו לתהות אם בכלל אכפת להם ממנו ומהלהקה. האלבום חרג מהזמן שהוקצב לו וחרג מהתקציב, אבל הלהקה לא היתה מוכנה להתפשר על הסאונד שלה. בסופו של דבר ויג הרגיש שהוא לא מסוגל למקסס את האלבום וקורגן הזמין את אלן מולדר למקסס אותו, ומה שאמור היה להיות שבועיים של מיקסים הפך גם כן ללמעלה מחודש של מיקסים.
קורגן נכנס לטיפול בזמן הקלטות האלבום ולכן הכתיבה של השירים עסקה לא מעט בעבר הלא פתור שלו ובחוסר הביטחון שלו. קורגן מספר שרוב האלבום נכתב על מערכת היחסים שלו עם חברתו ולאחר מכן אשתו לשעבר כריס פביאן, שבתקופת ההקלטות היו פרודים. שירים מסויימים נכתבו על נושאים אחרים: Chrub Rock נכתב על הכעס שלו על תעשיית המוזיקה האמריקאית, Today נכתב על יום בו הוא חווה דיכאון ומחשבות התאבדות, Spaceboy נכתב כמחווה לאחיו למחצה שסבל מאוטיזם, ג׳סי. אי אפשר גם להתעלם מאחד הלהיטים וההמנונים הגדולים ביותר שיצאו מתוך האלבום הזה,שכל גיטריסט כמעט שיתפוס אקוסטית ינגן אותו – Disarm המהמם. השיר התקבל בצורה מעט קשה בבריטניה בעקבות חלק מהמילים שלו כמו Cut that little child או מילים אחרות שנחשבו מיוחסות להפלות, למרות שקורגן טען שהשיר מדבר על היחסים המתוחים שלו עם הוריו בילדותו. האלבום עצמו יותר מופק מוסיקלית מהאלבום הקודם וקורגן וויג מספרים שיש למעלה מ 40 ואפילו 100 תפקידי גיטרות בחלק מהשירים. האלבום עצמו מכיל שירים שנוגעים בסגנונות השוגייז, דרים פופ ומטאל, וחלק מהמבקרים טוענים שהוא יותר קרוב לרוק פרוגרסיבי מאשר לגראנג׳.
סיאמיז אלבום שאפיין את סמאשינג פאמפקינס לטעמי, והכין את יצירת המופת שהיא Mellon Collie And The Infinit Sadness. לצד שירי רוק בועטים וקצרים יש יצירות מופת ארוכות של למעלה מחמש – שש דקות מלאות אווירה שבאמת נוגעות מאוד ברוק הפרוגרסיבי כמו Soma או Mayonaise ולטעמי הוא סתם נחשב לאחד מאלבומי הרוק הטובים של שנות התשעים.
קורגן ניסה להביא אלבום שאנשים יאזינו לו וישאלו את עצמם ״מה לעזאזל זה היה?!״ ולטעמי הוא וויג ממש הצליחו במשימה הזאת. מדהים איך מתוך אפלה וחוסר וודאות יוצא משהו כל כך מופלא.
מזל טוב לאלבום מושלם.
