דוד שאבי
היום אנחנו מציינים עשרים שנה לאחד האלבומים הגדולים בהיסטוריה, Alice של טום ווייטס. הוא נכתב במקורו כאופרת אוונגארד לקבוצת התיאטרון של רוברט וילסון עשור קודם לכן, שהוצגה בתיאטרון טליה בהמבורג. עלילת המחזה מספרת את סיפורם של שניים: אליס וצ'רלס לאדוויג' דודסן (Charles Lutwidge Dodgson), הלא הוא לואיס קרול, שהפנטזיות שלו על ילדה קטנה שגרה לידו, אליס לידל, הן אלה שהיוו את ההשראה לספרו "עליסה בארץ הפלאות" ולספר ההמשך שלו "Through the Looking Glass". אליס, כהגדרתו של ווייטס, הוא שירי מבוגרים לילדים, או שירי ילדים למבוגרים. אודיסאה טבולה בחלום ובנונסנס.
כאן ניתן לצפות בקטע דוקומנטרי על המחזה המקורי בתיאטרון טליה:
על אף שהאלבום נכתב להצגה, הוא לגמרי עומד בזכות עצמו כאלבום מוסיקה בלבד.
כבר בהתחלה ווייטס קובע את האווירה החלומית והסוריאליסטית שתלווה את האלבום לכל אורכו. עם "אגם שהפך לקרח וירח קפוא", שירה נוגה ואפלה מלווה בסקסופון ופסנתר ענוג, עם סאונד שכאילו לקוח מאיזה מועדון ג'אז חשוך מתחילת המאה הקודמת. הדהוד ל-Muriel שלו מ-Forigen Affairs שיצא ב-1977.
מכאן מתחיל רצף של שירים יפים כל כך, בזה אחר זה, עם סאונד מהודק ומדוייק מאד, שמתחברים כולם ליצירה אחת אחידה ומגובשת.
ווייטס מגיע כאן לשיאו במסע המדהים שלו שהחל ב 1983, ב-Swordfishtrombones. בשנה הזו, שנת המפנה בקריירה של ווייטס, הוא הציג סגנון שכאילו הגיע משומקום. צליל יחודי עם עיבודים לא שגרתיים – גיטרה, פסנתר, בנג'ו, כמו גם תזוזות של שולחן, רקיעות מגפיים, הלמות של פטיש ועוד צלילים משונים כולם מרכיבים את הסאונד הווייטסי. לאורך השנים, מאז SFT ווייטס שיכלל את השליטה שלו בתזמורים של השירים שלו. ב Alice הסגנון הזה מגיע לשיאו. הכל כאן מנגן יחד בצורה מושלמת: הקלרינט, הבנג'ו, הכינור, הסקסופון, כלי הנשיפה, רעשים שונים וכמובן הפסנתר הענוג של ווייטס שמחבר את כולם לכלל שלמות של סאונד.
האלבום מבליט במיוחד את כל שלוש הפנים של ווייטס כיוצר: הסטורי טלר, הנסיין המטורף וכותב הבלדות.
בכובע הסטורי טלר הוא מספר לנו למשל סיפור על אדוארד. סיפור אפל מאד על אדם שמשתלטת עליו דמות אחרת בצד האחורי של הראש שלו (מזכיר קצת סיפור דומה על וולדמורט בהארי פוטר). לקראת סוף האלבום הוא מפליא לתאר סצנה בה יושבים קבוצת אנשים מסביב למלח, קונים לו סיבוב משקאות, והוא מספר להם אגדה על סיפור אהבה בלתי אפשרי בין לוויתן לציפור – אלגוריה נפלאה על אהבה שלא יכולה להתממש – בשיר שמהווה את שיאו של האלבום ואחד מהיפים בשיריו אי פעם.
טום ווייטס הנסיין, שלא מפסיק לקחת סיכונים ולפרוץ עוד ועוד את גבולות האמנות, גם הוא כאן כמובן. עם ההתפרעות הג'יברישית ב Kommienezuspadt והשירה האופראית עם קול שרוף מסיגריות ואלכוהול ב Reeperbahn.
וכמובן, הבלדות של ווייטס. אף אחד לא כותב בלדות יפות כמו ווייטס. בכל אלבום אני מחכה להן והוא אף פעם לא מאכזב. Alice, Barcarole, I’m Still Here. וצמד שירי המוות הנוגים והיפים כל כך:
Flower’s Grave ו No One Knows I’m Gone.
מזל טוב, טום ווייטס, על אחת היצירות הגדולות בכל הזמנים.
נסיים בשירה גדולה:
ליי ליי לה ליי ליי ליי
ליי ליי לה ליי ליי ליי…..
