רועי ויינברג
לפני 30 שנה, השבוע, יצא אחד האלבומים המיוחדים ביותר במוזיקה הישראלית וזה שהזניק את הקריירה של ברי סחרוף, "הכל או כלום". בניגוד לאלבומי בכורה אחרים אגדיים שיצאו במחוזותינו, סחרוף לא היה כבשה שחורה במשפחת מוזיקאים אגדית או פאנקיסט שמחפש במה, אלא אחד מנסיכי הרוק הישראלי.
בגיל 34 הוא היה אחרי מספר אלבומים עם רמי פורטיס, בין אם במינימל קומפקט או כחלק מפורטיסחרוף. ברי היה הסולן בכמה מהשירים של הלהקה ("באוויר", "הפוך") ושותף שווה בצמד, כאשר הגיטרה האייקונית שלו הפכה אותם לאחד הצמדים הגדולים שהרוק הישראלי ראה. הוא גם היה מפיק מוערך שבמקביל ליציאת האלבום הפיק אלבום אגדי אחר, פרח שחור של כרמלה גרוס ואגנר.
בהתחשב בזה, וכשבמקביל פורטיס עובד על אלבום סולו משלו, הציפיות היו בשיאן. סחרוף עמד במרכז בפעם הראשונה, כשמצד אחד הוא כן שם מוכר אבל מצד שני לא האייקון שמזוהה היום – מה שהוביל לכך ששמו נוקד בתמונה האייקונית שמזוהה עם האלבום, במה שמזכיר את "pronounced lynyrd skynyrd", אלבום הבכורה של הרכב הרוק הדרומי האגדי לינרד סקינרד.
האלבום עצמו לא היה רגיל, וגם ההפקה שלו לא הייתה רגילה. הנגנים שניגנו עם ברי סיפרו כי לא היו הרבה טייקים לכל שיר, היה חופש יצירתי מלא ואווירה משפחתית. פורטיס היה נוכח בהקלטות עצמן, לצד מוזיקאים שהפכו לבני ברית של סחרוף לאורך כל הקריירה: גיל סמטנה (הבסיסט של אהוד בנאי והפליטים) ויובל שפריר.
מסביב לכל המוזיקאים האלה הייתה נוכחת אחת מרכזי באלבום, שאלי הגדירה את הקריירה של סחרוף ואת הרוק הישראלי בשנים האחרונות: הגיטרה של ברי. הריפים של שירים כמו חלליות, האיש שבקיר או אינני אוהב אותה הצליחו להיכנס לזיכרון ולהפוך את השירים האלה לנצחיים. סחרוף עשה לא מעט ניסויים עם הגיטרה בהמשך הקריירה, להשפעות אוריינטליות, אלקטרוניות ואף רוקיסטיות יותר, אבל ההזדמנות הראשונה לראות את הריפים האגדיים שלו בפעולה הייתה כאן.
הריפים והמוזיקה הם לא כל הסיפור. סחרוף כותב טוב, אבל כאן אלו מילים של אחרים. פורטיס כתב את חלליות, אחד הטקסטים היפים שנכתבו בעברית, בנוסף ללחץ ואמונה עיוורת. דן תורן כתב את השומר של הגן והפך לשותף יצירתי של ברי במשך שנים וערן צור כתב את נימפה. שלושתם מוזיקאים שהצליחו באותה תקופה, לא מעט בסיועו של סחרוף, וכתבו שירים שהצליחו גם הם באותה תקופה.
במקביל לשירי המשוררים החדשים, יש את המשוררים הישנים – "שם יש" של יונה וולך ו"הזמנה להצגה יומית" של דוד אבידן, שניים מהמשוררים הסוערים והמרתקים שמדינת ישראל ידעה. לצידם יש את "אינני אוהב אותה" של שאול טשרניחובסקי, משורר פחות שנוי במחלוקת, וגם את "האיש שבקיר" שמבוסס על סיפור צרפתי מ-1943. יהודה פרדיס, אחד מעורכי התסכיתים של קול ישראל, הפך אותו לשיר מחאה.
ברי סחרוף הצליח באלבום אחד לאגד שירי רוק חדשים וישנים, להכניס נפח בתור שירי משוררים עתיקים ולעשות הכל עם ציפיות גבוהות במיוחד, גיטרה אייקונית אחת וריפים שעדיין מרתקים 30 שנה אחרי, בניגוד לחלק משירי הרוק מאותה תקופה. כל זה הופך את האלבום לאחד האלבומים הגדולים ביותר.
