סתיו כהן
בשבילי גראנג' זו המוזיקה הכי מרגשת ששמעתי כילד, תמיד הייתה לי את החיבה לסגנון הכל כך מדויק הזה.
גראנג' זו תקופה, ואולי סגנון המוזיקה היחיד שתלוי בזמן שהוא נוצר והיכן נוצר, מאשר בסגנון הנגינה שלו.
סטון הם לא החלוצי הז'אנר וגם לא המוצלחים ביותר שלו, במהלך כל השנים הם ספגו ביקורות קשות מאוד ואפילו טענות שהם להקת החיקוי של "פרל ג'אם" ו"אליס אין צ'יינס" הגדולים.
ולמרות כל הטענות והביקורות הקשות סטון הן אחת הלהקות המצליחות של שנות ה-90 והאלבום – CORE מכר למעלה מ-40 מיליון עותקים.
אם היו דברים כמו ליגות לז'אנרים מוזיקליים אז הייתי מצפה לראות את סטון טמפל פיילוטס מנהלים קרב רב שנתי נגד אליס אין צ'יינס על התואר.
בשבילי CORE הוא אלבום מופת וכששמעתי לראשונה את "פלאש" דמיינתי את אדי וודר בראש.
בהתחלה קשה לעשות את ההפרדה בין שני סולני הענק של שתיים הלהקות מהגדולות בז'אנר אך בשמיעה של כל האלבום מבינים שסקוט ויילנד הוא ייחודי.
השיר "CREEP" למשל מבוצע על גבול האקוסטי ושם הקול של סקוט נוגה ועדין יותר והאלבום מקבל ורסטיליות שנעה בין גראנג' לרוק.
CORE הוא אלבום קשוח אך מלודי מלא בגיטרות שמנמנות, ריפים לוהטים, שירה זועקת ומילים מטורפות – וגם אם הוא נשמע בצורה מוזרה כמו הצלילים שיוצאים מסיאטל, בהחלט לא הייתה מעורבת הפרת זכויות יוצרים.
בCORE יש שימוש קצבי במקום סולו נוצץ ויש משיכה בוטה המועצמת על ידי מילים שנשמעות כמו השתוללות של סיוט שנגרם על ידי הרואין ונחנקות על ידי אבדון ואפלה.
אבל אין ספק שהגישה המבלבלת הזו יכולה לפעול גם נגד הלהקה.
"Dead And Bloated" הפותח מאפשר להתייחס לגראנג' כז'אנר שיכול לכלול פזמונים – ומציל אותו מעצמו. אבל מיד אחריו מגיע אחד השירים הטובים ביותר שמקורם בתקופה. Sex Type Thing שמתאר נושא נפיץ כמו אונס, והלך הרוח של אנס. נגיעה בנושאים כאלה באותה תקופה (סוף האייטיז והעידן המלוקק) הייתה עלולה להזיק ללהקה, אך למרות זאת הם עשו זאת, השיר לא מפאר את 30 אלא מנסה לנתח בצורה חכמה צורת חשיבה מעוותת למדי של אנס.
אני חושב שבתור מילות סיכום אפשר להגיד שהשנים הראשונות של שנות ה-90 הביאו איתם את האלבומים הטובים ביותר בעולם ואת הגראנג' לקדמת הבמה של הרוק העולמי.
"Nevermind" "Core" "Dirt" "Ten" הם רק חלק ממה השנים הללו סיפקו לנו כמאזינים והם רק חלק קטן מסצנת הגראנג' המפלצתית שנוצרה בסיאטל, וכן כן לפעמים גם בקליפורניה!
סטון מנגנים היום מוזיקה שונה עם סולן שונה (לאחר פטירתו של סקוט ב-2015) ואפילו שנתיים אדירות עם אלבום משותף של צ'סטר בנינגטון ז"ל כסולן הלהקה בין 2013-2015. אך הזיכרון הטוב ביותר שלי עם הלהקה הוא אלבום הבכורה שלה.
CORE הוא אלבום ששינה את החשיבה שלי על מוזיקה והעביר אותי רגעים קשים, שבהם מוזיקה הייתה התרופה היחידה שקיימת.
אז תעשו לעצמכם טובה, קחו לעצמכם "Piece Of Pie" בדיוק כמו רצועה מספר 8 באלבום, תשמעו את האלבום הזה ותתרווחו בספה בעיניים עצומות ותראו שזה הדבר הכי טוב שיכולתם לעשות בתחילת סוף השבוע גדוש האירועים הזה.
ותודה למוזיקה שאולי לא תחזור לעולם.
