30 שנה ל-TEN של פרל ג'אם / FOREVER 91
מבט לאחור, צמרמורת קטנה שעולה במעלה הגב, שגרם זכרון נעורים מתוק של סיטואציה של התאהבות ראשונה שמלווה בפסקול, שהפך לימים לפסקול חיי. TEN בן פאקינג 30 היום!!!
איך זה ייתכן לעזאזל?! הרי הוא הוקלט רק שלשום ושוחרר רק אתמול!
ייתכן שעברו 30 שנה, ועדיין בכל השמעה של מקרידי מנגן כאילו זו נשמת אפו האחרונה בסולו של ALIVE, הלב שלי מתפוצץ?
למה אני מאזין ל-BLACK באופן יזום רק לעיתים רחוקות? האם זה בגלל שאני מדמיין את אדי באולפן מקליט את השירה והורג את עצמו וחוזר לחיים 24355 פעמים תוך כדי? איך אפשר להוריד טייק שירה כל כך מושלם?
ואיך זה כשPORCH מגיע, אני יודע שאני הולך להתחרפן כל כך חזק מהסיום שלו, שרצוי שאף אחד לא יראה אותי תוך כדי?
ועוד לא דיברתי על RELEASE…. אולי אח"כ….
כשהתחלנו את פרוייקט FOREVER 91, היה לי ברור שאני אצטרך לכתוב על TEN. ובו זמנית לא היה לי ברור בכלל מה אני הולך לכתוב עליו.
אין לי יכולת להתחיל לסקור אותו באופן יבש, כי כל כולו הוא אני. הוא ילדותי ונעוריי, הוא התבגרותי, הוא מי שהפכתי להיות, הוא מי שרציתי תמיד להיות, הוא האכזבות שלי מעצמי, הוא הציפיות שלי, הוא הניצחונות וההפסדים שלי, הוא אני כילד ואני כאבא ובן זוג, הוא כל ספקטרום הרגשות שלי במשך כל חיי, מקובץ לתוך 11 שירים, שנכתבו בעיר רחוקה ממני שנות אור, על ידי אנשים שלעולם לא אכיר, שכתבו והקליטו אותו בתוך כמה ימים ב-1991, ולמזלם, עוד אחד אבוד בשם קורט קוביין וחבריו, שיחררו ב24.9 באותה שנה את פצצת האטום שנקראת NEVERMIND, העיפו את פאקינג מייקל ג'קסון מהמקום הראשון בבילבורד, ויצרו גל הדף, שפירק ובנה מחדש כל מה שהכרנו לגבי מוזיקה באותה תקופה.
יש לי מעין משולש דמיוני שהרכבתי מ-3 אלבומים מכוננים בחיי,
כולם אלבומי בכורה, כך יצא.., כולם יצאו בשנים עוקבות, TEN ב-1991, רייג' הראשון ב-1992, ואוגוסט של COUNTING CROWS ב-1993.
כל 3 הממזרים האלה הם יסודות שעליהם בניתי את ספקטרום הרגשות שלי פחות או יותר. כולם משלימים אצלי אחד את השני ואת השלישי באופן מושלם.
אם העורבים הם העצבות, תמונת הראי של הנפש המיוסרת, האלמנט המזכך והרך,
ורייג' הראשון, הוא הטירוף, הכעס, ההתפרקות הטוטאלית, והזעם שמתפרץ מפנים כמו הר אתנה,
אז TEN הוא פרי אהבתם של שני האלבומים האלה. כך זה בראש שלי, לעיתים הוא מוזר.
לא יודע איך הגעתי בכלל למשוואה הזאת, כי מתימטיקה בטוח אין פה.(הכל בראש שלי ,כן? זרמו איתי) .
לא מעט פעמים האזנתי להם ברצף, לא תמיד בסדר כרונולוגי, אבל המשולש הזה תמיד סידר לי את הבלאגן.
והיה לא מעט בלאגן, לכולנו יש את החבילה שלנו בחיים אני מניח.
האלבום הזה, TEN נמצא אצלי בראש הפירמידה. אם הייתי צריך לתת לו שם אלטרנטיבי הוא היה נקרא ONE. הוא האלבום האחד.
הוא לקח ילד שהיה דלוק על נערה מהשומר הצעיר שאהבה את אדי וודר החתיך, והוא האלבום הראשון בחיי שגרם לי להקשיב.
הקשבתי לו כדי לדעת להרשים את אותה נערה בהתחלה (זה לא עבד אגב, היא לא הייתה בעניין של אף אחד מלבד אדי, מה לעשות שלא הייתי גולש מסן דייגו עם שיער ארוך וריבועים בבטן…), ואז כשנשארתי רק איתו, הקשבתי לו. הקשבתי והקשבתי והקשבתי, לכל תו באלבום, לכל תנודה ורעידה בקול של אדי, למילים ולכאב ולעוצמה, ואת האלבום הזאת ליוותה גם הצלחה גדולה, הרנסאנס של הגראנג' התחיל, ו-TEN נצרב לי במוח לנצח. יצק לתוך הנשמה שלי את התוכן שהיא חיפשה.
מאוד קשה לעכל את העניין הזה של ה-30 שנים. חבר שלי יודה ואנוכי, צוחקים על הקטע הזה הרבה, של הזמן והזיקנה. אני מאזין ל-TEN, שנוצר כשהיינו בני 12, והמוזיקה הזאת נשמעת בדיוק אותו דבר, אבל אנחנו כבר לא אותו דבר. היא נשארה בדיוק כמו לפני 30 שנה ואנחנו לא. מנטלית, גופנית וסטטוסית. (למרות ששכלית אנחנו עדיין בני 12).
בכל פעם שאני עם TEN אני בן 12 שוב, זה אולי האלבום היחיד בשבילי שיכול לקחת אותי חזרה אחורה, היחיד שמייצר את הרגש הזה, האוקסיטוצין הזה שמופרש לי במוח, המיוחד, שרק חיבוק מהבת שלי התינוקת יכול לייצר אותו, והוא פשוט לא נמאס.
לפני בערך 4 שנים, לא אשכח את הנסיעה הזאת לעולם, 7 ומשהו בבוקר, אני חוזר הביתה אחרי שהורדתי את הילדים במסגרות, מתחיל לגרד לי בבפנוכו של הבטן הקרייב ל-TEN. זה קורה לי (גם ליודה אגב, בדקתי איתו), אחת לכמה שבועות מאז 1991. כל הזמן. זה קרייב כזה שנגרם בדרך כלל בגלל מיצוי מוזיקלי וצורך עז בהתפרקות.
שם ALIVE. יאללה סבבה. מגיע לפנייה בכביש ונכנס ליישורת האחרונה בכביש רצוף וארוך עד הבית, בדיוק מתחיל הסולו של מייק. פאקינג כביש ריק ואני נוסע מול שמש זורחת באיטיות, ומתחיל הפאקינג סולו הזה, ששמעתי אולי מליון פעם, וואלאק מיליונים של השמעות, בלי להגזים. כל תו באותו מקום.
ואני באוטו, פשוט מתחשמל, יורדות לי דמעות ללא שליטה ואני בכלל מבסוט, דמעות של אושר, לא מבין מה עובר עליי, פשוט אין יכולת לתאר את זה. חוויה דתית שלא קרתה לי אף פעם בחיים עד אותו רגע. אני מאמין במקרידי עד היום. מתפלל אליו.
ואז גם הגיע היום שראיתי אותו. לייב. ושוב זה קרה לי. הפעם בסולו האולטרה הארוך שהוא עשה ב-.PORCH
סגירת המעגל עם TEN קרתה לי ברומא בשנת 2018, לאחר שרשרת אירועים בלתי נתפסת, הגעתי לראשונה בחיי להופעה של פרל ג'אם.
הסטליסט כאילו נכתב בשבילי.
ההופעה התחילה עם RELEASE. שתבינו.
טוב, קצת על השיר הזה בכל זאת… לקח לי זמן להבין את העוצמות שלו, בעיקר כי לקח לי המון זמן להתחבר לאבא שלי, לא מחדש אלא בכלל. אבא שלי, אולדסקול כזה, לא אדם של רגש אלא אדם של עשייה, דאג תמיד שלא יחסר דבר, נעדר הרבה מהבית, ודאג שלא נדאג לו.
היום אני מבין כל כך הרבה דברים על האיש הזה (אגב בזכותו יש את רדיו זה רוק, אבל זה סיפור אחר)
ופתאום, RELEASE… ואתה מקשיב לשיר ששמעת כל חייך, ופתאום אתה מבין שהנה האיש הזה, שכל חייו
פשוט HOLDING THE PAIN, עצר את הכאב שלו כדי שלאחרים יהיה, זה מישהו שאף פעם לא הכרתי.
את המשפט I'LL RIDE THE WAVE, WHERE IT TAKES ME
I’LL HOLD THE PAIN, RELEASE ME
קיעקעתי על היד לפני שנתיים, כדי שתמיד אזכור שהאיש הזה הוא הגל שלי, בלעדיו הייתי במקומות כואבים מאוד. אולי מתישהו גם אאזור אומץ ואספר לו את זה 🙂 .
אז TEN בן פאקינג 30 היום, וזאת לא הייתה סקירה עליו, אלא אולי יותר עליי, ומה אני בזכותו.
יודה אנחנו פאקינג זקנים, בוא נשמע ALIVE כבר!!!
