ברק מאיר
יום אחד, שני אלבומי מופת. זה לא עניין של פעם בשלושים שנה. אחת לשנה לפחות ניתן למצוא יום אחד בו יוצאים שניים ואף יותר אלבומים ממש טובים שמגיעים להמון רשימות סיכום באותה השנה בה יצאו. במקרה הפרטי של שני האלבומים האלו, לעומת זאת, זהו אירוע סופר חשוב ויוצא דופן. שני אלבומים אשר שינו את ללא היכר את הקריירות של שתי הלהקות הללו וגם שינו את פני עולם המוזיקה. שתי להקות שהגיעו מהשוליים והביאו רוח חדשה של צלילים אל עולם הרוק ופתחו את שנות ה-90 בסערה. נתחיל מהפפרס:
Blood Sugar Sex Magik – Red Hot Chili Peppers
הלהקה, עוד בתחילת העשור, כבר היתה בשלה לאלבום מפואר ומופק לעילא. עם מפיק רציני, קבלות משובחות, נגנים משופשפים וכמות שירים רבה ומגובשת מחד וגם עם שירים יחודיים אפילו בתוך הרפרטואר שלה עצמה. הצ'ילי פפרז מלוס אנג'לס כבר החלו לבנות לעצמם שם של להקה פ'אנקית ומשונה. הם קיבלו את הכינוי פ'אנק מטאל על ידי העיתונות, בדומה לכמה להקות נוספות באותו איזור כמו ג'יינס אדיקשן, פייט' נו מור ופרימוס.
בתחילת העשור להקות אלו החלו לקבל תשומת לב מצד אמצעי התקשורת המרכזיים, בראשם MTV, השירים שלהם החלו להתנגן בתדירות גבוהה. הצ'ילי פפרס זכו לסוג מסויים של פופלאריות בזכות הקאבר לקלאסיקה של סטיבי וונדר, Higher Ground.
זה היה האלבום השני בו לקחו חלק שני חברים חדשים בלהקה. צ'אד סמית' המתופף (אשר החליף את ג'ק איירונס) וג'ון פרושיאנטה הגיטריסט הצעיר והמוכשר עד מאוד (אשר החליף את הלל סלובק המנוח). לעבודה על האלבום הצ'ילי פפרס לקחו את המפיק ריק רובין אשר כבר התפרסם כמפיק כישרוני ופורץ דרך אשר עבד עד אז עם אמני היפ הופ גדולים כמו Run DMC, Beastie Boys ו-Public Enemy לצד להקות כמו Slayer ו-Danzig. המפגש עם רובין הוליד אלבום שהיה חד וברור מבחינת הסאונד שלו, אשר הבליט את הכישורים של כל אחד מחברי הלהקה וגם הוליד כמה מהשירים היותר נסיוניים של הלהקה עד אותה עת.
רובין שיכן את הלהקה באחוזה בהוליווד שם הם גרו. באחוזה הם עבדו על האלבום, כתבו המון ועשו חזרות. מעבר לכך רובין יצר עבורם חווית מגורים ועבודה שאפשרה להם ליצור בכיף וחופשיות. התוצאה הסופית היתה אלבום חופשי כפי ופרוע מחד ומצד שני נוגה, אמיתי ונגיש יותר מאי פעם בקריירה של הלהקה.
עבורי הפתיחה של האלבום היא הדבר שאני הכי זוכר ממנו, לפחות מהפעם הראשונה בה שמעתי אותו. שיר הפתיחה, The Power of Equality, מתחיל עם הגיטרות של פרושיאנטה ועם הקולות של אנטוני קידיס הסולן וממש מעט מהתופים של צ'אד סמית'. אחרי כמה שניות נכנס ליין בס של פלי ובום הכל נפתח. חלל האוזן מתמלא בשנייה בעושר של צלילים. המקצב הפ'אנקי עם השירה ההיפ הופית משהו של קידיס כובש אותך. זה שיר ללכת איתו בכיף ברחוב ולהרגיש שהיום הולך להיות טוב.
כפי שכבר ציינתי מקודם באלבום הזה יש כמה שירים די נסיוניים ממה שהכירו מהצ'ילי פפרס עד אותה נקודה. Breaking the Girl הוא שיר קצת יותר אקוסטי, עם המון תוספות הפקתיות. מעין הרפתקה אולפנית, החללים, ריבוי הגיטרות וגם סולו כלי ההקשה במרכזו. ריק רובין הביא המון חלקי מתכת ישנים והלהקה התחילה להתנסות איתם. התוצאה היתה שיר נוגה וקטן עם סאונד גדול אשר שומר על איזון טוב בין בלדה נוגה אך כזאת שנשארת פ'אנקית ושובבה. לדעתי אלו בין המקומות בהם בולט אנטוני קידיס גם כזמר רגיש ולא רק אותו MC נמרץ וחושני שעושה סוג מסויים של ראפ, אלא גם אחד שיודע לשיר ולשיר טוב.
נתקדם קצת ונגיע אל אחד ה-שירים באלבום Suck My Kiss. אחד מהשירים הכי ישירים באלבום. עדיין ניתן לשייך אותו לשירי הפ'אנק-מטאל של הצ'ילי פפרס, אך כבר ניתן להבחין שמשהו מתחיל להתעגל קצת. הוא קופצני ופרוע אך ההפקה של רובין גורמת לו להרגיש פחות מתריס ומרעיש. הוא עובר חלק באוזן. זו גם תחושה שיש לאורך כל האלבום. ריק רובין, יחד עם הפפרס, הצליח לעצב את הסאונד שלהם לרמה כזאת שישמור על החן שלו ובו זמנית להיות נגיש יותר. אתה מרגיש שאתה עם הלקה בחדר. הכל חי כאן ועכשיו ובו זמנית זה מרגיש כאילו מטלפים אותך.
כעת נגיע לשני השירים הכי מצליחים מהאלבום שלדעתי מייצגים את שני הניגודים אותם מצליח האלבום לאזן כל כך יפה. Give It Away, הלהיט הגדול, קשה לדמיין בכלל מסיבה ללא השיר הזה. צ'ילי פפרס קלאסי. בס גיטרות פ'אנקים לפרצוף תופים חזקים וכמובן השירה של אנטוני קידיס. אי אפשר לעמוד בפני השיר הזה ולא לרגע. השיר השני מייצג את הכיוון החדש אליו נפתחו הרד הוט צ'ילי פפרס בקריירה שלהם.
שיר שהתחיל כשיר מאוד אישי של קידיס על ההתמודדויות הלא פשוטות שלו בחייו הצעירים כמכור לסמים. Under the Bridge מציג פן שונה במקצת ממה שהורגלנו עד אותו זמן מהלהקה. בשיר יש תצוגה מאוד מרשימה של היכולות של כלל הנגנים. הגיטרות של פרושיאנטה שמפגין כאן יכולות נגינה שהמשך שנים קדימה ימשיכו לספק השראה להמון גיטריסטים, פלי למרות השיר השקט נותן ליין בס כמו שרק הוא יכול לתת וצ'אד סמית' תומך בהכל עם נגינה תופים עדינה ומדוייקת. אנטוני בולט עם שירה נוגה ועדיין שומר על המצקב הספוקן וורד על גבול הראפ שהוא כל כך ידוע בו.
הלהקה מצליחה כאן להביא מעבר לפ'אנקיות והשילוב שלה עם רוק קלאסי גם מידה מאוד גדולה של אמת. אולי לא ממש ברור מהטקסט על או מי מדובר אבל ההגשה של כולם גורמת להזדהות די מידית. השיר הפך ללהיט ענק בעצמו והוא מייצג הכי טוב את התפנית הרגשית שהלהקה עברה. שני השירים האלה לטעמי מרכיבים את האופי של הלהקה. שנים קדימה הם ימשיכו לנוע בין שני המחוזות הללו ולשכלל אותם.
ההצלחה של האלבום אולי לא היתה מיידית, אך עם היציאה של הסינגלים האלו הכל התחיל לצבור תאוצה עבור הלהקה. האלבום מיצב את הרד הוט צ'ילי פפרס כאחת הלהקות החשבות במיינסטרים וברוק בכלל. השילוב של מוזיקת פ'אנק ורוק לא היה חדש בעולמות האנדרגאונד אך עבור הקהל הרחב זה אולי אחד האלבומים אשר הצליחו להביא את השילוב הזה הכי רחוק וגם לגרום לו להישמע "נכון" ומאוד נגיש. ההצלחה מאוד שינתה את הקריירה של הרד הוט שהפכה בזכות האלבום גם לאחת להקות הלייב הגדולות בעולם גם שנים רבות קדימה.
ההצלחה וההשפעה של Blood Sugar Sex Magik ניכרת עד היום. 30 שנה אחרי הוא אחד הסמלים החשובים של שנות ה – 90. השנה שהיתה שבירת המחיצות בין המיינסטרים והמוזיקה האלטרנטיבית קיבלה עוד אלבום מופת שהזיז ונגע בהמונים.
ברק מאיר מגיש את המושפיט שמשודרת בין 13:00 ל-16:00 בימי שני.
