חיים ויינטראוב
קניתי את האלבום הראשון של "החברים של נטאשה" זמן קצר אחרי שיצא. האלבום ה"מלנכולי" התאים למצב הרוח העגמומי של בן יחיד בגיל ההתבגרות שהעריץ את PINK FLOYD ומוסיקה דיכאונית מלאת תכנים חברתיים ואישיים נוקבים עמוסי צער ובדידות, כמו כפפה מנייר זכוכית ליד עם רגישות יתרה בקצות העצבים.
הנטאשות כתבו על דברים שהמוסיקה הישראלית בכלל, והרוק'נרול הישראלי לפני כן, לא ששו להתייחס אליהם. בשירים שלהם היה שילוב הזייתי משהו בין מרכיבים של מלנכוליות, "ביוב שזורם לים וזונות גם", לבין מוסיקה שלעתים נדמתה לשירי ילדים קלילים (אם שמים את המלל בצד – כמו למשל ב"אוגי").
"החברים של נטאשה" צרחו ולחשו את מה שאני חפצתי לזעוק ולבכות. ארקדי דוכין ומיכה שטרית יחד עם מיקי הררי, שלמה (קוזו) אלמקייס וזאן פול זימבריס יצרו עולם מוסיקלי חדש מבראשית, מעין בריאת עולם שבה "ויהי חושך" הקדים את האור, או לכל הפחות נגס בו בשיניים צהובות מניקוטין וקפה נמס. השילוב הקולי של דוכין עם המבטא הרוסי הקל והיכולת לעלות לגבוהים ושטרית העמוק, הבאסי, הגברי המיוזע מלא החול בנשמה ובגרון היה ייחודי ומרתק ונוגע בכל נים ובכל תא. החברים של נטאשה היו בעיניי פינק פלויד בעברית ושטרית ודוכין היו ווטרס וגילמור הישראלים. לא הפסקתי להאזין בלילות של רגשות סותרים, בלבול ועצב.
שנתיים אחרי, ב-1991, "החברים של נטאשה" שחררו את "שינויים בהרגלי הצריחה". אלבום ששמר על המהות המלנכולית עד מדכאת "רצח" של האלבום הראשון, אבל במסגרת מהוקצעת ומסחרית יותר. כאילו המהפכניות והשוליים החדים שחרצו את קצות האצבעות ופרוזדורי הלב התפתחו לכדי שלטי חוצות של מחאה חברתית סוחפת. האנדרלמוסיה הראשונית מלאת הבוסר החמוץ הפכה לזעקה הרמונית, מלודית יותר, כמו נייר טואלט בריח דובדבנים, מעין "מעפר באת ולערוגת שושנים תשוב".
הקשר בין שני האלבומים הראשונים של הנטאשות בולט כבר מהעטיפה פרי דמיונו וביצועו של המפיק יוסי אלפנט, זו שמצוירת במינימליזם מעט סוריאליסטי אבל יפהפה, לעומת עטיפת האלבום הראשון שהייתה תצלום אמיתי של חיי שוליים משפחתיים עם גופיה מיוזעת ומבט של עייפות פריפריאלית מהחיים. העטיפה של "שינויים בהרגלי הצריחה" מציגה מה שנדמה כגג "שיכון" טיפוסי עם דוד שמש ואנטנה של לפני דור הכבלים שמביטים בערכה / אדישות על חצי ירח מוטרף (יחד עם שמש באותו רגע, באותם שמיים, מעין "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון" שמהווה אסון שממשמש לבוא בקנה מידה אפי?). ניתן לטעמי לחשוב שמדובר בפרפראזה לגג המיתולוגי שעליו מתקיימת המלנכוליה מול ירח מופרע באלבום הראשון של הנטאשות. אותו גג של קיום חסר משמעות ומלא שגרה מונוטונית, רק שפה הוא כבר צבעוני ולא אפור, ויש בו מעט מהאופטימיות הילדותית-טיפשית של ציור ילדים שלאט-לאט נחשפים לעולם.
גם ההפקה של האלבום השני מהוקצעת ומהודקת משל הראשון, הפקה מעט "רומנטית" ונגישה יותר, ושעליה אחראי אותו יוסי אלפנט ז"ל. אלפנט הצליח במיומנות לזקק את השירים מלאי הכאב היצרי של "החברים של נטאשה" לדוגמאות פופיסטיות מחד אבל כאלו שעדיין נאמנות לתפישה המוזיקלית הרוקיסטית של הלהקה, ומאידך מלאות הבעת כאב מוסיקלי בעידן של פופ ורוד ורוק'נרול שמדבר על זיונים ועישון ביחד.
האלבום השני של הנטאשות הוא שיר הלל כואב לבדידות. בדידות בעולם קר ומנוכר, בדידות בזוגיות ובדידות מול הלב והמחשבות כל אחד מול המפלצות שלו, ותהיינה מה שתהיינה. "אני אוהב אותך" הוא שיר הבדידות האולטימטיבי הראשון באלבום, בנשימה אחת עם שיר האהבה הייחודי ביותר בעולם. אני אוהב אותך, אבל בגלל שאת טובה לי. שנינו בודדים, אבל ביחד. כל כך מתחבר עם הרעיון של השיר "אם כבר לבד, אז שיהיה בתנועה".
כל הזיוף הזה של זוגיות מושלמת מנותץ אל מזבח המציאות שבה אנחנו ביחד, כי אחרת נהיה לבד. הבדידות ביחד טובה מהלבד עשרות מונים, כי אין באמת אושר מוחלט אלא פתרון העצב שבלבד. "המרחב הזה מלא באנשים, שלא רואים דבר מלבד עצמם". אין אמירה יותר מדויקת להכאיב בשירה העברית ובכלל כדי לתאר את הקיום החברתי האנושי בעידן של ווטסאפ וטינדר. גם הלהיט הגדול באלבום "אם כבר לבד" מדבר על הבדידות הקיומית הבלתי מתפשרת הזו. מדבר על מי שחייו נעצרו באמצע מתנועתם בעקבות משהו גדול ומאיים ששינה את כל התפישה והדעה שלו על איך הדברים מתנהלים: " ולא כמו בעבר, ולא כמו שדובר, הכול עומד לא זז". אפילו האהבה אינה משנה דבר.
אין יותר בדידות מהאמירה הזו, שסותרת כל תפישה תרבותית אמנותית אנושית של העידנים האחרונים שלפיהם האהבה מתקנת הכול. אז לא. היא לא לפי "החברים של נטאשה". והשאלה היא אם אהבה לא? אז מה כן? התנועה. הדינמיות היא הדבר היחיד שיכול לסייע. זו אמירה טעונה ופילוסופית – אהבה סטטית לא עושה כלום, רק כזו שמשתנה עם הזמן והמקום – כמו החיים עצמם: "אם כבר לבד, אז שיהיה בתנועה".
"עוד נגיעה" הוא המשך ישיר לנרטיב של הבדידות התהומית וחושך על פני תהום, אבל נוסף בו ממד של בדידות בתוך זוגיות. "עוד נגיעה ועוד עצב, הכול כאן מוכר בעצם. אנחנו ביחד בכדי לחיות לנצח…. אנחנו ביחד, בכדי לחיות ולא לברוח…". הנגיעה היא החיבור ליכולת לחוש ולהרגיש גם יחד. נגיעה אחת מבריחה את הכאב ויוצרת את החיים. לא צריך אורגיות של צבעים וטעמים וריחות כדי לרצות עוד רגע ולא לברוח אל החידלון – מספיקה נגיעה אחת. מספיק רגע אחד שלי ושלך כדי לייצר את העולם מתוך התוהו-ובוהו הבלתי נובן והבלתי נגמר של בלבול: "עיר ללא עיר", "אור וחושך". נגיעה אחת מכניסה סדר בכאוס. נגיעה אחת בונה את היקום כמו בסיפורי בראשית. הנגיעה הזו הספיקה כדי לכבוש את הישראלים שכמהו לה ככל הנראה (ולכן אף הביאו את השיר למקום ה-29 במצעד השנתי תשנ"ב).
אותה הרגשה של "אנחנו מול העולם" באה לידי ביטוי גם ב"סדר עולמי חדש" שם כל העולם כאוטי, מבולבל, אבל מה שמחזיק את הדובר מהשיגעון והאובדן הוא הביחד: "מלבדך אין לי איש, כשרע לי עולה על הכביש, נוסע רק אתך זה מרגיש. כמה טוב לי את מחייכת ממול, עושה לי להתפנק כמו חתול. ביחד נעבור את הגבול".
כך גם "אל תתפשטי לי" מדבר על אהבה, שנאה, חברות, פרידה והכל מכל בתוך זוגיות או כל מערכת יחסים אחרת בין בני-אדם. האהבה עזה אבל היא גם שורפת את הנשמה ובו-בזמן מכאיבה יותר מכל דבר אחר בעולם הזה. כך גם "הוא אוהב אותה והיא אותו, זה נחמד, זה נחמד, זה נחמד. אבל האמת היא שהוא פוחד, והיא גם כן, להיות לבד" בשיר "שני סיפורי אהבה קטנים". וגם ב"עשי לי את המוות": " את נוגעת לא נוגעת, אומרת לא אומרת, כמו הציפור הנדירה, שנודדת לעונה אבל תמיד חוזרת… אולי המילה הזאת 'ביחד', והביטוי הזה 'לנצח' נשמע לך כמו קשקוש בתחת, ולא מוסיף באמת…". בתים קופצניים וילדותיים מוסיקלית עם פזמון מלודי ואופטימי בצליליו. זאת לעומת מלים ששוב חוזרת למוטיב הנגיעה ההססנית, הלא בטוחה, הזוגיות והאהבה שמוטלות בספק אבל הן היחידות שיכולות להציל מהבדידות הבלתי נגמרת. שיר על זוגיות קשה, מלאת תהפוכות, אבל אובססיבית ממש. זוגיות של אנשים שנראים כ"מוכי גורל", ואולי ה"כת" היא כל הקבוצה הזו של אנשים שמשחקים אותה מאושרים כדי להרגיש כך, בבחינת מחשבה יוצרת מציאות. שיר כואב ומכאיב עם תחושה קלילה. הקדמה לאלבום הראשון של אביתר בנאי אם תשאלו אותי.
ב"על קו הזינוק" שהוא אחד השירים המושמעים מהאלבום והגיע למקום 23 במצעד השנתי ב-1992, ישנה התייחסות למרכיב אחר בזוגיות, ויש שיאמרו שהוא בעל ניחוח מיני משהו כפי שניתן לראות לדוגמה במשפט "הקפה אחרונה, לי יש קשיי נשימה, אני מפסיק לרוץ והולך לפינה ורואה איך את חלומך את מגשימה". מיכה שטרית הכחיש זאת בראיונות שערך לאחר צאת האלבום, אולם קשה שלא לתהות בהכחשה הזו כשקוראים את שאר מילות השיר, ובמיוחד למשל את "ואני מתבלבל ונופל" שלא ניתן שלא לפרשו כחוסר הצלחה של הגבר לתפקד – ומה יותר מתאים להתייחסות של "החברים של נטאשה" לסקס כמו כזה שלא מצליח להתממש?
וכמובן ש"החברים של נטאשה" לא יכולים לכתוב אלבום בלי להתייחס לבדידות כמרכיב קיומי שאינו קשור דווקא לדינמיקה בין אנשים שנמצאים זה לצד זה, אלא לבדידות במרחב החיים הכללי. השיר "בדקה אחת שפויה" מורכב מפסקה אחת בת שלושה משפטים. "בדקה אחת שפויה הצלחתי לראות את אניות הצער טובעות בים גדול של תקוות קטנות ויין. בדקה אחת שפויה הצלחתי לראות מלאכים בשמי העיר הזאת – אלוהים לא מוותר עלינו עדיין. אז מה בינתיים? על הברכיים – קרוב לאדמה, רחוק מהשמיים. צמוד אליך, בינתיים". את תחושת הבלבול הזו והאפסות מול עולם מנוכר ולא מובן ניתן למצוא גם בשיר "איש בלי נצח" שמתייחס לאדם שמרגיש אבוד בים של קשיים ושאלות, ייתכן שחלקן גם קשורות לאלוהות ולאמונה באל רחום ויודע כל: "למעלה גבוה, יש מי ששומע צעקה של איש קטן. על הארץ, למטה, איש בלי נצח ששכחת, מבקש רק עוד קצת זמן". גם "לא שבר משבר" שהוא אחד מהשירים המושמעים ביותר באלבום מדבר על תחושת הבלבול וחוסר התוחלת של מי שהוא לא "כלב עם תעודות" ולא "נער רחוב" וכל הבלבול והשאלות הקיומיות והמקום שלא מצליחים להניח בו את הכובע הוא לא סתם שבר שיכול להתאחות עם גבס, אלא משבר. כזה שמורכב משברים קטנים שמתאחדים ביחד למצוקה אמיתית: "זה לא הנתק בינינו לא, אסון, לא, הפקר זה לא שבר, משבר. לא שבר, משבר". כך גם "על הסף" שבו "החברים של נטאשה" מעידים שהם עוד לא שבורים, אבל הם על הסף, בעיר זרה בחדר ריק "לחלום, לאהוב, להתפרק".
וכמובן שהחברים של נטאשה, שהגיעו כמנודים מהקריות אל מחוזות התועבה וההישגיות המנוכרת התל-אביבית לא יכלו להתעלם באלבום ממחלתו של המפיק שהפך לבן בית בנימיהם ובויניל. הקטע הקצר "כמעט אופטימי " הוקדש למפיק האלבום יוסי אלפנט שהלך לעולמו זמן קצת לאחר שהאלבום יצא לאוויר העולם. הנטאשות כיבדו את זכרו ב- 12 שניות של עונג כמעט של דקת דומיה מלודית, ממש "עוד נגיעה" לפני סיום האלבום.
אין ספק ש"שינויים בהרגלי הצריחה" שינה את תרבות הצריכה מוסיקלית של צרחני הרוק בישראל, ושל המוסיקה הישראלית בכלל. הנטאשות עשו זאת כל פעם מחדש באלבומיהם, ראשית עם האלבום הראשון והמופתי בבוסריותו המייסרת עד מענגת, דרך "שינויים בהרגלי הצריחה" שזכה להצלחה עצומה והגיעה למעמד של אלבום זהב (20,000 עותקים) כבר בשבועות הראשונים ליציאתו, וכלה ב"רדיו בלה" שהיה בעיניי אחד מאלבומי הקונספט המצוינים שהופקו במדינת ישראל מאז ומעולם.
אי-אפשר בעיניי שלא להתייחס ל"החברים של נטאשה" ובתוך כך ל"שינויים בהרגלי הצריחה" כמרכיב ייחודי ויוצא-דופן במוסיקה הישראלית. שילוב של רוק גיטרות, תופים ובס קורעי לב עם "דיכאון" שמוכר כמעט רק מהמוסיקה הים-תיכונית, מלודיות יפהפיות ונעימות שכמו יצאו תחת ידם של מוסיקאים קלאסיים כמו יוני רכטר או שלמה גרוניך ומתי כספי, ופופ מתקתק מבית כל כתפיים מרופדות ורוד וחותלות צבעוניות. משהו כזה לא היה כאן, ולטעמי גם לא יהיה כאן. ומי לא שאב מהאלבום הנהדר הזה וזה שלפניו? מאביתר בנאי איש המלנכוליה הלעתים אינפנטילית בניגודיות מעורר פלצות, דרך מטרופולין האלקטרו-נוגעת בעצבים חשופים, "רעש" וג'וני שועלי ורוקפור, ועוד… המוסיקה הישראלית האיכותית ינקה מ"החברים של נטאשה" וממשיכה לשאוב ממנה אנרגיות ורעיונות עד עצם היום הזה.
כפי שראוי ללהקה שכל-כך מביעה חיבוטי נפש בין בדידות לאהבה, טוב ורע, מלנכוליה וילדותיות ובין רוק לפופ, כך גם אני מתייסר באהבתי ל"חברים של נטאשה". הם בעיניי אגדות חיות של מוסיקה חברתית. של מוסיקה, ושל תפישה חברתית ישראלית מקומית נושכת ובוכה. ולכן קצת קשה לי עם זה שהיום, 34 שנים אחרי שהוקמו ו-30 שנה אחרי "שינויים בהרגלי הצריחה" שגם בשמו היה ביקורת לקפיטליזם הצרכני שהפך את העולם ואתנו למצרכים שצורחים כדי להתקיים ולהישמע, גם הנטאשות הפכו למוצר קפיטליסטי שכרטיס להופעה שלו עולה כ-300 ₪ ואף יותר. המוחים נגד מסחור הקיום הפכו לחלק ממכונת הכסף המשומנת, ותהיינה לכך הסיבות שתהיינה, וזה עצוב לי. כן, אני יודע שזה צבוע כשזה בא ממי שהתברגן לכדי פקידון של צווארון לבן. אבל לפחות מתחת לו יש גופיית סבא עם כתמי טחינה וזיעה.
