ברק מאיר
היום אנחנו חוגגים שלושים שנה לאחד האלבומים החשובים והאהובים של תחילת שנות התשעים, "באדמוטורפינגר" של סאונדגרדן. זהו אלבום שסימן רגע מאוד קריטי בקריירה של אחת הלהקות הותיקות בסצנת הרוק האלטרנטיבי (גראנג') של סיאטל בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים, אלבום שהביא את הלהקה לתודעה אך עדיין לא למרכז העניינים של הזרם המרכזי. ההליכה הזאת בצעדים מדודים מצד אחד והיכולת לפרוץ גבולות מצד שני הוא משהו שאפיין את סאונדגרדן במשך שנים רבות. האלבום הזה הוא אולי הדוגמא הטובה ביותר לכך.
לפני שנחזור אחורה, חשוב לי להבהיר משהו לגבי התאריך. שנים רבות סופר על כך שהאלבום הזה והאלבומים של נירוונה ושל RHCP יצאו באותו יום בדיוק. השנה תוקן העניין והתברר לי שתאריך יציאת האלבום הזה עוכב מסיבה הפקתית כלשהי. לראייה, גם בעמוד הלהקה הרשמי לא ציינו זאת והן באתר הרשמי של להקה כתוב שהוא יצא ב-8 לאוקטובר 1991. פרט לזה לתחושתי שווה לתת לתאריך התייחסות נפרדת, על כך בהמשך.
סאונדגרדן, כאמור, היא אחת מוותיקות הסצנה של סיאטל בסוף שנות השמונים. היא היתה חלק מקבוצה שכונתה Deep Six (שמו של אוסף אשר יצא ב-1986 וכלל חמש להקות נוספות) ואחת השורדות ממנה, יחד עם Melvins ו-Skin Yard. שלושת האחרות התפרקו. עוד בהתחלה, היה ברור מהי תרכובת הצליל של סאונדגרדן. הם מאוד הופשעו מפאנק רוק ומרוק כבד של שנות השבעים (בעיקר מבלאק סאבאת').
לזה הם הוסיפו מעט פסיכדליה, אבל גם הרבה מאוד מלודיה שהגיעה ככל הנראה בהשפעת הביטלס. השילוב הזה רק הלך והשתכלל מאלבום לאלבום. החל מהאיפיים הראשונים ודרך שני אלבומי האולפן המלאים שלהם. גם הטקסטים נעו בין שלל נושאים. לעיתים היו אלו טקסטים רציניים ולעיתים היו טקסטים הומוריסטיים או כאלה שהיה בהם סרקזם ואירוניה.
כמו חברות רבות בסצנה, גם סאונדגרדן עברה כמה שינויים לפני הקלטות האלבום לשמו נתכנסנו כאן. בסיסט הלהקה הירו יממוטו עזב ובמקומו נכנס הבסיסט המוכשר בן שפרד. שפרד נחשב לאיש מאוד רציני ומקצועי בעל יכולת נגינה מטורפת, מה שמאוד התאים לכיוון אליו התפתחה סאונדגרדן. כל חברי הלהקה החלו להתנסות בכתיבת מוזיקה.
כולם ניסו לאתגר את עצמם ככל האפשר במציאת סאונדים חדשים. השירים שגובשו לקראת ההקלטות היו בעלי משקלים חריגים וכיווני גיטרות שהיו חדשים עבור הלהקה אבל פתחו עבורם אפשרויות חדשות שסקרנו אותם. למרות ההליכה למחוזות מוזיקליים חדשים ומורכבים ממהות הכללית של השירים נותרה די מלודית וקליטה, היה עדיין נורא קל להתחבר אליהם בהאזנה חטופה.
הלהקה עבדה על האלבום עם המפיק טרי דייט. דייט עבד איתם על אלבומם הקודם ועל עוד כמה אלבומים מוכרים של להקות אחרות (Cowboys From Hell של פנטרה למשל). דייט ידע איך להביא את החזון של הלהקה למציאות, והוא הבין שהם רצו להעמיק את הסאונד שלהם. התוצאה היתה אלבום כבד יותר. יש באלבום זרימה מאוד יציבה מבחינת המעברים בין שיר לשיר. כל שיר עומד בפני עצמו ומספק חוויה שונה ועם זאת הוא חטיבה מגובשת ואחידה, ארכיטקטורה של צלילים, אם תרצו.
כבר מהפתיחה סאונדגרדן לוקחים אותנו יד ביד למסע מרתק. Rusty Cage הוא אחד הסינגלים המובילים. הריף פתיחה המוזר ששואב אותך לתוך השיר ולא מאפשר לך לעשות שום דבר חוץ מהדבאנג. זה שיר די מורכב. הבתים והפזמון דומים, אבל אז יש קטע באמצע ששובר את כל זה. אז מגיעה השבירה הסופית עם הריף האיטי וקטע הסיום. אשאיר לכם לתת עוד מבט בקליפ האדיר לשיר הזה ואחר כך נמשיך הלאה, זו רק ההתחלה:
השיר השני כבר משנה קצת קצב. זהו Outshined. כל מי שלמד לנגן בגיטרה וגילה את הכיוון Drop D ניסה לנגן בטח את השיר הזה בשלב מוקדם. ריף גיטרה כל כך כיפי וגרובי, שכיף לנגן רק אותו במשך שעות. כריס קורנל ז"ל, כבר הפגין את יכולות השירה שלו בשיר הקודם אבל פה הוא העלה עוד מדרגה. בכלל, זהו אלבום עם כמה משיאי היכולות של קורנל ויש לנו עוד כמה בדרך.
אפשר כבר כאן להבחין בקריצות ההומור החבוי בטקסט. "אני נראה כמו קליפורניה ומרגיש כמו מנסוטה" למשל שורה אלמותית שמנסה לתאר את הפער בין האופן בו הדמות בשיר נראית לעומת איך חשה מבפנים.
השיר הבא עבורי הוא אחד משיאיו של כריס קורנל כזמר. הצעקה הכל כך מדוייקת שלו בפזמון של Slaves & Bulldozers תמיד היממה אותי. זהו שיר אשר בהופעות של סאונדגרדן קיבל טיפול מיוחד. הרבה פעמים הוא הוארך, והלהקה ניצלה את החלק באמצע לכל מיני נסיונות. לעיתים השתמשו בו כדי לסגור הופעות ואיכשהו שרבבו אליו שירים אחרים. לדוגמא הביצוע הבא משנת 1992 בהופעה בסיאטל. ניתן למצוא אותו בסרט ההופעה Motorvision. שימו לב איזה שיר שורבב לשם בקטנה.
נהנתם? יופי. עכשיו מגיע עוד סינגל מהאלבום. Jesus Christ Pose למעשה היה הסינגל הראשון מהאלבום. הוא זכה למעט יחסית הופעות ב MTV של אז. היתה סביבו גם סערה קטנה כי חשבו שזהו שיר אנטי נוצרי אבל השימוש בישו היה למעשה רק מטאפורה לאנשים אשר מנסים "לשחק" אותה קדושים ועל ידי קח לצבור כוח ותהילה.
https://www.youtube.com/watch?v=14r7y6rM6zA
שימו לב שאנחנו רק אחרי ארבעה שירים והרמה פשוט מטורפת. קים ת'יאל, גיטריסט הלהקה, אמר בראיון פעם שהוא נדהם יום אחד כשחזר לאלבום ואמר "זה קצת לא יאמן לגלות שכל שיר אדיר נמצא כאן". גם שירים שהם לא להיטי הופעות ולא סינגלים הם שירים חזקים אשר עומדים בזכות עצמם.
נדלג ברשותכם על Face Pollution המהיר והמפוצץ ועל Somewhere הפסיכדלי משהו ונמשיך לעבר אחד השירים המוכרים יותר. שיר אשר פתח חלק גדול מההופעות של סאונדגרדן בסיבוב ההופעות של האלבום.
Searching With My Good Eye Closed עם הפתיח המשעשע והמוזר. זהו שיר איטי עם ריף כבד ונמוך, בעל אווירה פסיכדלית. אחריו מגיע אחד מהשירים האהובים עליי ביותר באלבום. Room A Thousand Years Wide, שיר כבד וגרובי. יש בו גם את אחד הביצועים הטובים של קורנל וגם יש בו גם כלי נשיפה. יש לנו כאן את סקוט גרנלונד בסקסופון ואת ארנסט לונג בחצוצרה.
זוהי תוספת מעט משונה למוזיקה של סאונדגרדן אבל זה מוסיף עוד גוון וזה הולם מאוד את הגיטרות של קים ושל כריס. לא הזכרתי עד כה את נגינת התופים המדהימה של מאט קמרון (אשר כתב את המוזיקה לשיר) וגם את בן שפרד שמתלבש כמו כפפה לסגנון הכבד והמלודי של סאונדגרדן בשלב זה בקריירה שלה.
אני יכול להמשיך לדבר על השירים שנותרו אבל באמת ממליץ לכם להמשיך כי זה ממשיך להיות כל כך טוב.
האלבום עצמו הגיע לפלטינה כפולה בארה"ב והלהקה אפילו היתה מועמדת לגראמי. ההצלחה הביאה אותם לטור עם גאנס אנד רוזס ונדמה שדברים הולכים ממש טוב עבור סאונדגרדן. הם עדיין לא נהיו ענקיים כמו נירוונה או פרל ג'אם, אבל הם הצליחו גם לקבל דחיפה רצינית מגלי ההדף שחבריהם לסצנה ולהקות אחרות הצליחו לייצר במיינסטרים של תחילת שנות התשעים.
כאן אני מגיע לנקודה בה פתחתי את הסקירה הזאת. אחרי ההצלחה המטורפת של נירוונה, שהובילה להצלחה של להקות נוספות כמו פרל ג'אם לדוגמא. אחרי הפריצה של גנס, מטאליקה והצ'ילי פפרס רוק מהשוליים כבר הפך להיות מרכיב מרכזי בסאונד הכללי גם במצעדי המכירות, ב-MTV ובשוק ההופעות.
סאונדגרדן נהנתה מגל ההצלחה הזה ואכן עלתה בכמה רמות בפופלאריות שלה לעומת אלבומים קודמים אבל נדמה שזה לא היה באותה מידה של התפוצצות בשלב הזה. מצד הלהקה גם היה ניתן לחוש שהם לא לוקחים את כל הסיפור הזה במובן מאליו ובו זמנית הם לא נתנו לזה לעלות להם לראש.
סאונדגרדן יצרה אלבום מהוקצע, מחושב ומופק נהדר אבל נשארה נאמה לסאונד הגולמי והמקורי שלה. היא שכללה את יכולות הכתיבה והנגינה ובו זמנית הצליחה לייצר שירים כובשים מהשנייה הראשונה. בהופעות ניתן היה לראות שכריס והחברים לא מנסים להיות כוכבי ענק והם קצת מנסים "לנקב חורים" בכל מיני קלישאות של כוכבי רוק בעזרת הומור עצמי וסרקזם. הם ניסו להישאר עם הרגליים על הקרקע.
האלבום מצליח לרקוד על כמה חתונות. הוא מחוספס ואגרסיבי, מטאלי מאוד ובו זמנית הוא מכיל כמה מלהיטי הענק של הלהקה הן מבחינת הקהל בהופעות לאורך השנים וגם מבחינת מכירות והשמעות.
שנת 1991, כפי שאני רואה אותה, היתה שנה בה היו המון דברים אשר הגיעו ונגעו בהמונים. נירוונה, מטאליקה, פרל ג'אם, R.E.M, גנס אנד רוזס והצ'ילי פפרס היו להקות אשר הגיעו מהאנדרגאונד וב-91 כבר אי אפשר היה לדמיין עולם בלעדיהן. לצידן היו גם המון אלבומים משובחים עם כי פחות מצליחים אבל גם ההצלחה היחסית קטנה שלהם קרתה בזכות הלהקות שציינתי קודם.
באדמוטורפינגר מבחינתי מייצג את האמצע של כל זה. סאונדגרדן הגיעה מהשוליים, הגיע למוקד תשומת הלב של הקהל אבל לא בעוצמה כה גדולה שהפכה אותם לאייקונות גדולות עד כדי כך בהשוואה לשאר. אני חושב אולי זו בין השאר הסיבה ללמה מבין להקות סיאטל של אותה תקופה היא הכי אהובה עליי. היכולת הזאת לשלב בין סגנונות, להיות גם נגישים וגם מחוספסים, להיות כוכבי על אבל עם תחושה של הלהקה של השכונה.
זה אלבום שאני מניח שמגלים קצת אחרי שמגלים את שאר הלהקות המובילות של השנה הפסיכית הזאת. מין אלבום למתקדמים אבל גם כזה שיש לו את הלהיטים העל זמניים שלו. אפשר לתת לו האזנה חטופה ולהגיד "אה כן זה" אבל המלצה שלי תעשו מאמץ. חפשו את העותק שיש לכם בבית מאז, בדיסק או בקסטה ופשוט נגנו את האלבום הזה ברמקולים שלכם. תנו למאט, בן, קים וכריס לקחת אתכם יד ביד למסע חובק צלילים, גיטרות מנסרות, תופים אדירים, בס מלטף והקול העוצמתי של קורנל שמנצח מעל הכל אבל יודע להיות גם שחקן קבוצתי.
ברק מאיר עורך ומשדר בימי שני את המוש פיט (13:00-16:00) ובימי שלישי ורביעי את זה רוק פורטה בין 09:00 – 08:00.
