גלית קורני
שלושים שנים לאלבום האחרון של ה-Pixies עם ההרכב המקורי של הלהקה. שלושים שנים עברו מאז שחזרתי נרגשת מהג'אנק (חנות התקליטים הקרייתית המיתולוגית והמכה הפרטית שלי) עם הדיסק החדש Tromp Le Monde או בתרגום לעברית: מרמה את העולם.
זכורה לי אכזבה של ילדה בת 16 שצרכה את האלבומים הקודמים: Doolittle , Surfer Rosa , Bossanova על בסיס יום יומי, וציפתה לגדולות ונצורות. לא היו שירים רבים ב-Trompe Le Monde שרציתי לחזור אליהם, שלושה, לכל היותר ארבעה שירים, ששמעתי שוב ושוב עד שזנחתי את האלבום לגמרי.
אבל מי אני שאקבע מהי הצלחה? התקשורת ברחבי העולם היללה ושיבחה את האלבום בזמן אמת והוא הצליח להשאיר חותם גדול אחריו. רק בגיל מבוגר יותר, הבחנתי בכל הרבדים המתמזגים יחד באלבום הזה:
הדסטורשנים אחוזי התזזית שבלטו בעיקר ב-Surfer Rosa, ולצידם ריפים רגועים הרבה יותר שמחזירים את המאזין לאווירה של האלבום Bossanova וכמובן שגם נגיעות "דולטוליות" למכביר.
כמה הולם שאלבום כזה, שמאגד בתוכו אזכורים של אלבומי העבר, ומחווה ללהקות עבר שהשפיעו על ה-Pixies כגון Husker Du ו-Sonic Youth וכמובן הקאבר לשיר Head On של ההרכב הבריטי The Jesus and Mary Chain, יהיה אלבומה האחרון של להקה שהקריירה שלה הייתה יחסית קצרה והשפעתה על עולם המוזיקה הייתה גדולה.
יש שאומרים שהגראנג' לא היה נוצר אילולא הפיקסיז, שהשפיעו על קורט קוביין ו-Nevermind של נירוונה, שאגב, יצא יום למחרת. Tromp Le Monde נחשב כיריית הפתיחה של קריירת הסולו של בלאק פרנסיס (במקור צ'רלס ת'ומפסון) ששינה את שם הבמה שלו לפרנק בלאק. יש שיאמרו שזהו אלבום הסולו הראשון שלו מאחר ואין כמעט ביטוי באלבום לשאר חברי הלהקה, ונוכחותה של קים דיל, הבסיסטית שעזבה את הלהקה לאחר יציאתו של האלבום הזה, התמתנה משמעותית לעומת האלבומים הקודמים.
השיר הפותח הנו שיר הנושא, Trompe Le Monde, פחות משתי דקות מלאות משמעות. השיר מציג את מהות האלבום כולו ("Go, go little record go it is named by some guy named Joe") לצד מעבר בין מקצבים, שירה מעודנת של בלאק, פתיחה קלאסית. משם אנחנו גולשים ל-Planet Of Sound אחד השירים הפחות אהובים עלי של הפיקסיז, שיצא גם כסינגל, קצבי וסוער ומלא אזכורים לחוצנים, החלל החיצון ועוד, נושאים שהעסיקו את בלאק, הסולן, לא מעט.
אותה אווירה קצבית ממשיכה בשיר Alec Eiffel שמלבד היותו אחד הממכרים באלבום, מציג את הנטייה האנושית לשלול או ללעוג למה שאינו מובן, על ידי הסיפור של חלוץ האירו דינמיקה גוסטב אייפל, שתכנן ובנה את מגדל האייפל המפורסם, ובזמן שהוא עסק בחזון החלוצי שלו אנשים לעגו לו.
הקצב נשמר גם בשיר הבא The Sad Punk הצדעה ברורה ל Husker Du אחת ההשפעות המהותיות על הפיקסיז. שוב מתקיים מעבר בין מקצבים, הפעם ממש חותך את השיר לשניים, הופך לשני שירים באחד.
הקאבר האיכותי ל-Head On (של ג'יזס ומארי צ'יין), מגיע מייד אחר כך, שומר על האנרגיות הגבוהות שמלוות את האלבום מההתחלה, הביצוע הזה עורר ויכוח גלובלי (ומיותר) האם הוא עולה על המקור או לא…
שמו של U-Mass, השיר העוקב, הוא קיצור לאוניברסיטת מסצ'וסטס, בה למדו פרנק וג'ואי סנטיאגו, היגטריסט, שם למעשה נוסדה הלהקה. פרנק לא חוסך ביקורת בשיר על אופי הקהילה האוניברסיטאית, על האופן בו הם תופסים דברים והפריזמה שלהם על העולם.
מבחינתי, U-mass משמש מעין גבול מוזיקלי המסמן מעבר מאווירת Surfer Rosa מובהקת של תחילת האלבום לכיוון הדוליטולי כשממשיכים עם השיר Letter to Memphis ולאחריו השיר Bird Dream Of The Olympus mons שממשיך במגמה הזו, ומוריד את הקצב, מאפשר למאזין להסדיר נשימה לפני המעבר לשיר Space (I believe in) שמחזיר את הדסטורשנים ואווירת הסרף נוייז המוכרת.
Subbacultcha מביא קצת קולות רקע של קים דיל, שהיו חסרים עד כה והמון עקיצות קטנות המכוונות ל"טיפוסים האלו", לובשי השחור, האיילנר שלה והאיילנר שלו, למעשה אלו עקיצות מכוונות היטב לקהל המעריצים של הפיקסיז עצמם.
Distance Equals Rate Times Time שקורא לנו לעזוב את מסך הטלוויזיה וליהנות מצפייה בעולם עצמו, מסמן רצף של שירים שאהובים עלי במיוחד באלבום הזה, מתחבר לשיר הבא אחריו Lovely Day שמביא לנו תמונה צלולה של חופש שחסרה בו אותה משהי משמעותית, בשמלה אדומה. Motorway to Roswell, אחד השירים שתורמים הכי הרבה לרב גוניות של האלבום ואחד האהובים עלי, מביא אתו אווירה בוסונובית מוכרת וקלילה.
האלבום מסתיים באווירה הקלילה הזו, עם השיר The Navajo Know שמדבר על ריחוף מעל פני האדמה, שנובע מביטחון וחוסר פחד ומהווה ניגוד לפתיחת האלבום הסוערת. הפיקסיז התאחדו ליצירת אלבום ראשון מאז Trompe Le Monde ב-2012, והחלו לעבוד על Indie cindy כשבמהלך ההקלטות קים דיל החליטה לעזוב, הפעם סופית ואת האלבום השלימו שאר חברי ההרכב רק ב-2016.
להופעות גויסה בסיסטית חדשה, פז לנצ'טין שחלקנו מכירים מההרכב A Perfect Circle ובהמשך הפכה לחברה רשמית בלהקה. האלבום Trompe Le Monde חותם פרק בחיי הלהקה, אך איננו האלבום האחרון שלהם ככלות הכל.
שלושים שנים לאחר שיצא הוא עדיין רלוונטי, עם ההפקה המוזיקלית המשובחת של גיל נורטון ונדמה שהוא טומן בחובו קריצה "הי, עשינו את שלנו, שינינו את פני מוזיקת הרוק האלטרנטיבית ותרמנו לעלייתו של אחד הז'אנרים המשמעותיים בהיסטוריה של הרוק, היו שלום ותודה על הדגים".
גלית קורני עורכת ומשדרת את Highway 7 בימי ראשון בין 19:00 ל-21:00.
