יובל יוספסון
אין שום סיפור בתולדות הרוק שדומה לסיפור של טמפל אוף דה דוג.
הסופרגרופ הסיאטלי, שכלל את כריס קורנל ומאט קמרון מסאונדגארדן יחד עם חברי פרל ג'אם בעתיד סטון גוסארד, מייק מקרידי וג'ף אמנט התכנסו לכמה שבועות בלבד בסוף 1990 להקלטת אלבום מחווה לאנדי ווד, סולן מאד'ר לאב בון המנוח. אף אחד ממש לא שם לב לאלבום של Mother Love Bone, אלא רק לאחר כמה שנים כשהגראנג' התפוצץ במצעדים. הם לא הופיעו עם המוזיקה שלהם עד 2015 כשיצאה גרסת דלוקס לאלבום.
ב-1988 חברי גרין ריבר לשעבר (אמנט, גרוסארד וברוס פיירווטר) החלו להופיע ברחבי סיאטל עם הזמר אנדי ווד וקראו לעצמם Mother Love Bone. הם הפכו לשם דבר בסצנה המקומית. אנדי ווד שאף להיות פרדי מרקורי או פול סטנלי מקיס, אחת ההשפעות הגדולות ביתור על הגראנג'.
ג'ף אמנט מספר שלנגן עם אנדי היה בעיקר הרעיון של סטון (גוסארד), "הכרתי את את אנדי די טוב, ראיתי את אנדי וסטון מנגנים באיזה גיי בר בשם "טאגס", וחשבתי שהם פשוט מדהימים יחד, הזכירו לי את טי-רקס. הייתה להם מכונת תופים, סטון היה מנגן על גיטרה אקוסטית עם סאונד מאוד גס, ואנדי היה פשוט אנדי.היה לו מין וייב פרדי מרקורי כזה, וידעתי שהוא המוסיקאי הכי טוב בלהקה הזאת והוא הולך להיות הרוקסטאר הכי גדול בעולם".
הפופולריות של גרין ריבר הובילה גם לפופולריות של MLB, שהחלה להופיע מול קהלים גדולים, ואנדי חלק דירה עם כריס קורנל. כריס סיפר על אנדי: "אנדי היה תוסס. הוא היה מאוד כריזמטי ומצחיק, היה אוהב מעשי קונדס אבל גם משפיל את עצמו ובו בזמן היה כוכב הרוק הכי גדול שאפשר, הוא התנהג כמו שאני מתאר לעצמי שפרדי מרקורי עשה כשאני רואה סרטים תיעודיים על שנותיה הראשונות של קווין. במובן מסוים, אנדי יצר את המציאות שלו. בראש שלו, הוא כבר היה רוקסטאר והוא פשוט חיכה ששאר העולם יבין את זה". MLB הוציאו אלבום בכורה ב-1989, אבל במרץ 1990 ווד אושפז במצב של מוות מוחי אחרי מנת יתר של הירואין ונפטר שלושה ימים לאחר מכן.
קורנל סיפר על רגעי הבשורה הקשים: "בדיוק חזרנו מאירופה כשקיבלתי את החדשות, אז זה היה קצת מבלבל. אני חושב שעצרנו בניו יורק. אני רק זוכר שהייתי בג'ט לג ולא ממש הבנתי מה אני שומע.. אני חושב שאמרו שהוא נמצא בתרדמת, אבל זה לא ממש היה ברור עד שחזרתי לסיאטל. ואז היו תחושות של בלבול וחוסר אמון. זה לא נראה כאילו מישהו שחי,במיוחד כמו שאנדי ווד היה חי, ובמיוחד צעיר כל כך, אמור למות. זה היה כמו לראות הצגה שבה יהיה סוף מפתיע והפחדים שלך לגבי הסיום לא יתממשו.
זה היה ממש מוזר,האובדן הזה ככה פתאום, כי זה יכול לקרות בכל עת לכל אחד. אבל זה היה מישהו שהרגשת שיש לו את העתיד הברור ביותר והיה פשוט כל כך מלא חיים … זה היה פשוט כל כך קשה וסוריאליסטי מאוד. זה דבר קשה לומר, אבל אני יכול לומר בכנות שזה פגע בנו יותר ממישהו שאולי ראית את זה מגיע. תמיד יש אנשים במוזיקה שכולם מכירים נאבקים בסמים והוא היה נעלם במשך חודשים והידיעה על מותם אולי לא תפתיע אותך. אבל אנדי לא היה זה. יש את התפיסה המוטעית הזו שהוא היה הבחור הנרקומן הזה, אבל הוא לא היה כזה בשום צורה"
ג'ף אמנט:"התכוננו להוציא את האלבום, התחלנו לדבר על טור, היינו נלהבים וכבר אפילו לחוצים לצאת החוצה, נמאס לנו להיות בסיאטל, נמאס לנו להתכונן, רצינו כבר לעשות את זה – ואז אנדי מת"
כל הסימנים באותה תקופה שקדמה למותו של אנדי ווד הראו שמאד'ר לאב בון הייתה אמורה להיות אחת הלהקות הגדולות והמוצלחות ביותר. דאף מקק'גן, בסיסט גאנז נ רוזס ויליד סיאטל, ובעצמו חלק מאותה קהילה בשנים 1985-1990, אמר על אנדי: "הוא היה בדרך להיות סופרסטאר, אבל עכשיו כבר לעולם לא נדע, אם הייתי צריך לשים כסף על זה – מאד'ר לאב בון היו צריכים להיות ענקיים"
לאחר מותו של ווד נוצרו שני צירי זמן מקבילים, אחד הוביל להקמת פרל ג'אם והשני ליצירת להקת המחווה, Temple of the Dog.
ג'ף אמנט וסטון גוסארד החליטו למרות הכל להמשיך לעבוד יחד, על אף שעברו מספר רגעים קשים לאחר מותו של אנדי. בכל זאת, הם עבדו שנתיים על האלבום של מאד'ר לאב בון, ואנדי מת כמה ימים לפני השקתו.
בהמלצת חבר משותף (נפרט על כך בהמשך) הגיע לסיאטל אדי וודר ולבסוף הפך לחבר בלהקה שהפכה להיות פרל ג'אם. ג'ף אמנט: "אחרי שאנדי מת, שמעתי שכריס קורנל הקליט שני שירים, שני דמואים למעשה, והוא רוצה שנשמע אותם. פגשתי אותו, הוא נתן לי קלטת והמוח שלי פשוט התפוצץ. הם היו כל כך טובים שחשבתי שאפשר לשחרר אותם ככה כמו שהם וזה היה יכול להיות נפלא. הדמואים היו של REACH DOWN ו-Say Hello to Heaven, ובסוף הם לא ממש שונים מהטייקים שאכן נכנסו לאלבום".
באותו זמן במקביל, ג'ף אמנט נפגש עם הגיטריסט מייק מקרידי שניגן גם עם סטון, אבל לא כחלק מלהקה. השלושה החלו לנגן יחד מפעם לפעם והחלו לדבר ולהעלות רעיונות על מה הם רוצים לעשות כלהקה חדשה למעשה. הסיום של מאד'ר לאב בון היה מאוד פאסיב אגרסיבי, והדבר היחיד שהיה ברור לשלושת החברים, שלמעשה הקימו באותה תקופה את פרל ג'אם, זה שהם רוצים להיות להקה מגוונת, שמסוגלת לנגן שיר קאנטרי, שיר הארדקור, גרוב או שיר איטי. ריגן הייגר, שהיה המתופף של מאלפאנקשיין (וכיום מנגן עם סטון כחלק מהטריו "בראד") אמר על סטון וג'ף שהם הפול סטנלי והג'ין סימונס של סיאטל ואם מישהו יכול להצליח, אז זה הם.
קורנל: אני לא ממש זוכר שעשיתי הרבה אחר אחרי ההלוויה מלבד להסחף בצער הרגע, אבל אחרי כמה שבועות כתבתי שני שירים ["Say Hello 2 Heaven" ו- "Reach Down"] לאנדי. אני לא זוכר שהקלטתי את הדמואים, אבל אני זוכר את הרעיונות וכתבתי את המילים כי הם היו ממש שונים והם היו מעורבים באדם אמיתי. זאת לא הייתה הצורה הרגילה שהייתי כותב, בדרך כלל הייתי כותב דמות שהייתה חלק ממני וחלקה דמות בדיונית. אבל המילים הללו שיקפו במיוחד את אנדי ואת תחושותיי לגביו. … לא נתתי שום דבר דמיוני להיכנס..
ג'ף: זמן קצר לאחר מכן, מייק [מקרידי] התקשר. הוא עבד בפיצריה מול הדירה שלי. הוא התחיל לשאול, "אתה צריך לבוא ולנגן עם סטון [גוסארד] ואיתי." הייתי כמו, "אה, אני לא יודע. … ”המצב של מאד'ר לאב בון לא היה בריא במיוחד או יצירתי. הרגשתי כאילו נסגרתי קצת. לא ידעתי אם אני רוצה להתמודד עם זה שוב. ואז עברו כמה שבועות וסטון התקשר שוב. הוא אמר שהם, סטון ומקרידי, הולכים לעשות כמה דמואים שיש להם. וזה יהיה עם מאט קמרון, שהיה מרגש במיוחד כי כולנו חשבנו על מאט כאחד המתופפים הגדולים בסיאטל.
הייתה לנו חזרה אחת או שתיים וזה התחיל לקבל חיים משל עצמו. במקביל סטון ואני קידמנו את התקליט Mother Love Bone, שיצא בערך באותה תקופה. היינו בדיוק באותו חדר ודיברנו בדרך על הרבה דברים. דיברנו על מה שהיה מעולה בMLB . היו דברים שלא אהבנו איך התייחסנו זה לזה, אבל בשלב זה החלטנו שאנחנו הולכים לנסות ולעשות משהו. פשוט לא ידענו מה זה.
מקרידי: על "Reach Down" אני זוכר שכריס אמר "היי, בואי נעשה שיר סופר ארוך שזה השיר הראשון בתקליט שיעצבן את חברת התקליטים. בואו נעשה את זה כסינגל הראשון. " הדמו עצמו היה די ארוך, כריס ניגן בתופים, גיטרה, בס ושירה. רציתי שהשיר יהיה נאמן ככל האפשר לדמו. יש חלק גיטרה שעוקב אחרי השירה שלו. רציתי לחקות את זה. עשיתי כמה מעברי גיטרה, אבל לא התאמצתי ככל שיכולתי כי מאוד הפחיד אותי השיר הגדול הזה. הרגשתי שאני יכול לנגן ממש טוב פה , נכנסתי לזון של סטיבי ריי ווהן ואהבתי באת זה, אבל רציתי להיות בטוח שאני לא חורג. עד שכריס פשוט אמר, "היי, פשוט תלך על זה."
אני זוכר שעשיתי את זה בטייק אחד, נכנסתי אליו כל כך שהאוזניות שלי נפלו מהראש לקראת הסוף, כמו הסולו האחרון. פשוט המשכתי לנגן E ובקושי שמעתי את כריס. חשבתי ש"טוב, אני לא יכול לעשות יותר טוב מזה." פשוט נסעתי למקום אחר.
מקרידי: הזיכרון הראשון שלי מטמפל הוא שסטון ואני ניגנו יחד ואז ג'ף התחיל לנגן איתנו. היו דיבורים שכריס כתב שני שירים לאנדי. אני חושב שהוא השמיע אותם לג'ף וג'ף אמר ש "טוב, אולי אנחנו צריכים להקליט את אותם או ליהנות איתם." וזה מה שגרם לכריס להתעורר על העניין
קורנל: עשיתי מיקס לשני השירים שהיו לי והקלטתי אותם על קלטות, ובהתחלה עלה לי הרעיון הזה שאולי כמחווה אוכל להקליט אותם עם הלהקה וזה יכול להיות מגניב כמחווה. כעבור שבועיים נתקלתי באיזשהו מקום בג'ף אמנט. אני לא זוכר איפה. לדבריו, הוא שמע את השירים, הוא אהב אותם ורצה להקליט אותם. זה עשה אותי מאושר בגלל שהיה לו את אותו רעיון מבלי שהעלתי אותו.
זה הוביל לשיחה על יצירת אלבום מכיוון שזה מה שעשינו. לא באמת עשינו סינגלים. זו הייתה תקופה בה ניתנה חשיבות רבה יותר לאלבומים. ואז זה הפך למהנה. זה הפך להיות "בואו נראה איזה שירים יש לנו." קיבלתי שלושה קטעים אינסטורמנטליים מג'ף וסטון שכתבתי להם מילים: "Times of Trouble", "Four Walled World" ו- "Pushin Forward Back". ישנן התייחסויות רופפות לאנדי בTimes of Trouble" "ואולי גם בFour Walled World". לא חשבתי עליו ספציפית כאדם. זה משקף יותר את ההרגשה שלי באותה תקופה. ואז "your savior" ו-"all night thing "היו חדשים. זה היה שרק קיבלתי השראה לכתוב שירים חדשים באותו הרגע, כמו שעשיתי עם הקודמים. הם לא הרגישו כמו שירים של סאונדגארדן.
במקביל – בגזרת פרל ג'אם, החברים מחפשים סולן. סטון גוסארד וג'ף היו בלוס אנג'לס במסגרת המשימה הקשה של הקידום העצוב של האלבום של מאד'ר לאב בון. אף אחד מהם לא באמת רצה לעשות את זה, אבל הם חשו מחויבות להמשיך את מורשת של אנדי. איכשהו ג'ף וסטון יצרו קשר עם המתופף שבדיוק עזב את הרד הוט צ'ילי פפרס, ג'ק איירונס, מתופף שהם תמיד העריכו, ולבסוף אף נפגשו איתו ונתנו לו קלטת עם מוזיקה, אך לא שמעו ממנו כלום במשך שלושה חודשים. לבסוף, הם התקשרו אליו ושאלו אותו אם הוא מעוניין לנגן איתם והוא סירב בנימוס בתואנה שהוא מתחיל לנגן עם חברי ילדות בלהקה ושמה ELEVEN.
אז הם שאלו אותו אם מכיר עוד מתופף שמנגן כמוהו או אם הוא מכיר סולן שלדעתו יתאים להם
לאחר חודש ג'ק איירונס צילצל אליהם ואמר שהוא התחבר עם איזה בחור צעיר מסן דייגו, בחור מאוד אנרגטי, ולדעתי הוא יהיה "מושלם בשביל מה שאתם עושים כרגע." ג'ף וסטון השיגו את הכתובת של אותו בחור, אחד בשם אדי וודר, שלחו לו קלטת עם מוזיקה, ותוך 4-5 ימים קיבלו בחזרה את הקלטת עם השירים ONCE, ALIVE ו-FOOTSTEPS . שני הראשונים נכללו לבסוף באלבום הבכורה של פרל ג'אם TEN והשלישי הפך לבי סייד בסינגל של ג'רמי ונכנס לאלבום LOST DOGS בגרסת לייב, שהוא מעין אוסף של שירים שלא נכנסו לשום אלבום.
השיר FOOTSTEPS הוא בעצם גרסתו של אדי וודר ל-Times of Trouble של טמפל אוף דה דוג. הוא ממשיך את הטרילוגיה שהתחילה ב-Alive, בה ילד מגלה שאביו אינו אביו הביולוגי וממשיכה ב-Once בה הילד משתגע והורג אנשים. ב"צעדים" הוא מביט לאחור על חייו המבוזבזים מתא הכלא.
הגיטריסט סטון גוסארד כתב את המוסיקה כחלק מדמו אינסטרומנטלי לפני שלפרל ג'אם היה סולן; הוא קרא לשיר "זמנים בעייתיים". כריס קורנל הקליט את השירה שלו על הקטע האינסטרומנטלי לשיר, שהפך ל- "Times Of Trouble".
אדי וודר מספר: קיבלתי מג'ק איירונס קלטת, אחרי שהתחלתי להסתובב איתו ועם החבר'ה שלו, יצאנו לכל מיני טילים ביוסמיטי, גם פלי היה שם ועוד כל מיני חבר'ה מהטור של הפפרז, באחת מהפעמים קיבלתי מג'ק את הקלטת בביתו ושמעתי אותה בדרך הביתה לסן דייגו. באותה תקופה עבדתי כמתדלק ומאבטח בתחנת דלק והייתי עושה משמרות לילה לרוב. אז סיימתי משמרת לילה, הלכתי לגלוש ובסיום הגלישה, הלכתי לאיזה בקתה שהיה לי בה מכשיר פור טראק והקלטתי עליו את 3 השירים, המוזיקה ישבה לי בראש. אחרי יומיים ראיתי באיזה גליון של הרולינג סטון תמונות של ג'ף וסטון וחיברתי פנים למוזיקה
סטון וג'ף הזמינו את אדי לסיאטל, שביקש להכנס מיד לחזרות בלי לבזבז זמן אפילו דקה. ג'ף מתאר את אותו שבוע כאחד האינטסיביים בחייו. הם נכנסו לשבוע לחזרות כשעשו פעמיים ביום הפסקת אוכל ומנוחה. החיבור היה מיידי. סטון ובעיקר ג'ף הבינו מיד שזה הבחור שהם רוצים, וככה הם רוצים להישמע, וגם אדי הרגיש זאת בעצמו. לאחר 6 ימים היו להם כמעט 11 שירים מוכנים. המתופף שנכנס איתם היה דייב קרוסן.
בערב של היום הרביעי או החמישי, הם לקחו את אדי לחזרות של טמפל אחרי החזרות שלהם. אדי מספר שראה ושמע את השירים, וראה איך כריס קורנל עובד, פגש את מאט קמרון, "ישבתי בפינת החדר והדבקתי סרט הדבקה על איזה תוף בזמן שהם התחילו לנגן את האנגר סטרייק, וקלטתי מה כריס ניסה לעשות שם, ובאישזהו שלב, באופן לא מוסבר פשוט ניגשתי למיקרופון והתחלתי לעשות את התפקיד של GOING HUNGRY GOING HUNGRY, וכשסיימתי כריס ניגש אליי ושאל אם אני מוכן להקליט את השיר איתו.
אז יצא שהייתי עם כריס קורנל באותו אולפן שבו הקלטנו את TEN, אני מאוד אוהב את השיר הזה, אני חש גאווה בכל פעם שאני שומע אותו בגלל שלא אני כתבתי אותו ודבר שני, זה מאוד נחמד שזו הפעם הראשונה שאני מוטבע על ויניל, אני מודה לכריס לנצח נצחים שהזמין אותי לשיר בו".
החלק השני, על יציאת האלבום עצמו וההמשך של Temple of the Dog, יעלה בקרוב
