גלית קורני
המפגש שלי עם ההרכב האמריקאי Primus החל במועדון הספינל, בצומת קריית אתא. ערבי גל חדש לבני נוער, היינו מתגודדים על המדרגות לפני פתיחת דלתות, נרגשים לרקוד את המוזיקה "שלנו" , אירוע שקרה רק בערבי חג וחופשות מבית הספר.
שם, במועדון החשוך, בתוך ענן עשן שיצרו המעשנים שרקדו על הבמה, שמעתי לראשונה את צלילי הבס הייחודיים של לס קלייפול. Tommey The Cat היה אורח קבוע בערבים אלו יחד עם Jerry Was a Race Car Driver.
הקול הדק של לס קלייפול, הסולן, בלט במיוחד בין הווקליסטים של הדארק אייטיז עם קולות הבריטון שלהם, הבס המופרע והמקצבים המיוחדים והשונים הטיסו אותי לחנות התקליטים הקרובה לרכישת האלבום Sailing The Seas Of Cheese.
כך החלה האהבה שלי לפרימוס. האלבום הזה היה האלבום הראשון שלהם שיצא בלייבל גדול, לפניו הם הוציאו את אלבום ההופעות החיות Suck on This שבו הופיעה גרסת לייב של טומי החתול, שקבלה עבוד אולפן חדש רק בהפלגה לים הגבינות ואת Frizzle Fry ב1990 עם השיר האלמותי והאדיר Too Many Puppy's שנוגן גם הוא בקביעות בערבי הגל החדש.
פרימוס היו, ועודם, מקוריים גם בסאונד, גם בויזואליות וגם ביכולת המופלאה של לס קלייפול לספר סיפור בשיר. האלבום הביא את הלהקה לתודעה ציבורית רחבה יותר, בעיקר בזכות הלייבל Interscope Records כך נכנסו פרימוס למגרש של הגדולים וחיממו באותה השנה את U2 ואת Rush.
האלבום נפתח באינטרו לצלילי חריקות של ספינה עתיקה, לצלילי הבס של קלייפול שמצהיר כבר בפתיחה שזהו אינו אלבום קונבנציונלי, יוצאים להפלגה בים הגבינות, צ'יז = נדוש באנגלית אלבום ראשון בלייבל גדול, תעשיית המוזיקה שאוהבת להכניס אמנים לתבניות ולמסחר אותם כדי למקסם מכירות, למאזין שלא מכיר עדיין את ההרכב זוהי הכנה נפשית לקראת הבאות.
ואז מתחיל הסחרור האמיתי, Here Come The Bastards שנפתח בטון מאיים, כמו צעדים כבדים ומפחידים וקלייפול ממליץ להיזהר כי הממזרים בדרך, כמעין כרטיס ביקור שמציג את ההרכב, הם לא מהסוג שמיישר קו, הם עושים מה שהם מוצאים לנכון לעשות, לא לבעלי לב חלש וטעם שגרתי.
מייד אחריו Sgt.Baker עם התייחסות ברורה לסרט Full Metal Jacket של קובריק, ומוזיקה שנשמעת כמו מארש צבאי "אני אאנוס את האישיות שלך, אחבוט בך את הפילוסופיה שלי ואפשיט ממך את היושרה שלך כדי שתהיה בדיוק כמוני" שר קלייפול וכמובן, במוחה של בת הטיפש-עשרה שהייתי כשחרשתי על האלבום, זו הייתה ההתנגדות למיינסטרים, מרד במוסכמות והצהרה נוספת שזו איננה מוזיקה מתפשרת.
ואז מגיע השיר האהוב עליי ביותר באלבום ואחד משירי פרימוס האהובים עלי בכל הזמנים, American Life ומביא איתו מלוא החופן ביקורת על אמריקה, עם ההבטחה הנוצצת של "ארץ ההזדמנויות" כשבפועל המהגרים וילידי המקום שנולדו בחלקים הפחות טובים של העיר, מוצאים את עצמם על סף רעב או הומלסים.
מבחינה מוזיקלית זה שיר "שמתבשל" על אש קטנה עד לקטע האינסטרומנטלי לקראת סוף השיר, עליו חולש Larry Lalonde הגיטריסט, והוא ממחיש את כשרונו הרב של קלייפול כמספר סיפורים.
Jerry Was a Race Car Driver לטעמי השיר הזה סובל ממנת יתר של Fאנק אך עם אהבת ההמונים קשה להתווכח וזהו ללא ספק אחד השירים הכי מצליחים של פרימוס. קלייפול מספר שהוא נכתב בהשראת תלמיד מבית הספר התיכון בו הוא למד, שנהג להשתולל עם הרכב שלו במגרש חניה מלא תלמידים, לא פלא שבשיר ג'רי השיכור "פוגש" לבסוף עמוד של טלפון.
נדלג הישר ללהיט הפרימוסי הבא באלבום, Tommy The Cat , שיצא גם כסינגל השני אחרי ג'רי נהג המרוצים. קלייפול מוכיח לאורך כל האלבום, ובשיר הזה באופן מיוחד, שהבס יכול להיות הכלי המרכזי והמוביל. Tom Waits "מגלם" את טום החתול, הדמות הסליזית שמנסה לכבוש כמה שיותר נשים, גם הדמות הזו נכתבה בהשראת אדם חלקלק שקלייפול ניגן איתו בעבר.
קפיצה מהירה לשיר Those Damned Blue-Collar Tweekers, גם אחד מאהובי באלבום, מדבר על גברים ממעמד הפועלים שמתדלקים את היכולות הפיזיות שלהם עם קראנק וקפה. קלייפול מספר שהיה נגר ועבד בסביבה גברית מאוד עם גברים מבוגרים יותר, הוא נדהם מכמות הסמים שעברה שם כשהמבוגרים ניסו לשמור על קצב העבודה מול הצעירים.
האלבום נחתם עם השיר Los Bastardos, סגירת מעגל שהחל עם Here Comes The Bastards מתחילת האלבום, רק הפעם מגיעה גם המשטרה, סירנות של ניידת נשמעות לקראת הסוף וקקופוניה של כלי נגינה שמזכירה בריחה מהירה וחפוזה מזירת הפשע.
האלבום המופתי הזה, שמאגד בתוכו כל-כך הרבה להיטים ותרומתו האדירה להזנקת הקריירה של פרימוס קדימה, הנו אלבום חובה לכל מי שמתעניין בפרימוס. נקודת המבט הייחודית של פרימוס על עולם המוזיקה ועל החיים בכלל מוגשת למאזין בליווי הבס הייחודי של קלייפול (שישה מיתרים!) בדרך מקורית ומיוחדת.
האלבום הגיע לפלטינה בארה"ב! כיום זהו הישג בלתי נתפס למוזיקה מחוץ למיינסטרים שנשמעת כל כך מוזרה. הקליפים, גם הם ברוב המקרים בועטים ובוטים עד מאוד, של פרימוס הוקרנו לא מעט ב MTV, שודרו בתחנות הרוק הגדולות והגיעו עד לעמק האלכוהול בקריות טרום תקופת האינטרנט.
לחזור לאלבום שלא שמעתי הרבה זמן, שיצא לפני שלושים שנה, ולהתלהב מהקסם הביזרי הזה כאילו שאני עדיין בתיכון, מעיד ללא ספק על מעבר מוצלח של מבחן הזמן.
