חיים וינטראוב
כבר בסופה של המאה ה-19 הצליחו חוקרים כמו היינריך רודולף הרץ להעביר גלים אלקטרו-מגנטיים באוויר, מה שהגיע אז לשיא טכנולוגי בהמצאתו של ג'וליאלמו מרקוני את המכשיר שלימים נקרא רדיו (בשל הקרינה – Radiation של הגלים האלקטרומגנטיים). אף אחד לא חזה אז את המהפכה שהמצאת הרדיו תהיה המרכיב העיקרי בה. מעבר לפריצת הדרך הטכנולוגית שהצליחה לקשר כבמטה קסם, ללא חוטים וללא "גמדים קטנים סמויים" בין אנשים רחוקים, המצאת הרדיו שינתה את האופן בו אנשים צורכים מידע ואמנות, ואף את האופן בו עולם הרגש שלנו מתעורר, חי ומשנה את חוויותינו היומיומיות.
רדיו. המכשיר הזה שכבר מעל 100 שנים מעניק לנו רוגע בעתות חירום, מניע אותנו לפעולה ומקשר בין לבבות. המכשיר שהפיג את בדידותנו לאורך השנים, שביקש מאתנו לשתות הרבה מים במלחמת המפרץ, ששידר סיסמאות גיוס במלחמות, שמפציר בנו לרכוש מוצרים, ששולח ברכות לימי הולדת ושמלמד אותנו מחד מה חדש בעולם ומאידך מה חדשני במוסיקה.
האמצעי הטכנולוגי שמרגש ומעציב אותנו כשמגיעות הידיעות על מותה של הנסיכה דיאנה, ושגורם לנו לפחד וחשש עד כדי פניקה של ממש כשאנו שומעים שחוצנים מהמאדים השתלטו על העולם בתסכית של אורסון וולס שמבוסס על "מלחמת העולמות". כן, "תסכית", גם את השפה שלנו הרדיו שינה.
המכשיר שאיפשר לנו להתרגש, להתרגז ולשמוח כשקבוצת הכדורגל שלנו ניצחה ושינה את פניה של צריכת הספורט לכזו שמבוססת על צריכה פסיבית, בבית, בשידור חי ממש "שם ועכשיו" תוך פיצוח גרעינים בתחתונים וגופיית סבא. זה שהיה הקשר היחיד במקלטים אל העולם יחד עם המים המעופשים וקופסאות השימורים במלחמות, ובו-בזמן קישר בין חיילים מעבר לקווי אויב מסוכנים בשטח הקרב עצמו. מעל הכל, היה זה הרדיו שגרם לנו להתאהב בשירים, להתרגש מצלילים, לחוות ביחד באותו הרגע את השמחה והתרחבות הלב עם האנשים שלצדנו, וגם עם כאלו שרחוקים מאתנו פיזית אבל קרובים ללב. תכניות ששידרו ברכות עם שיר לאהובים רחוקים, שצרפו מוסיקה למילות אהבה, שהפיגו געגועים, וגרמו לדמעות ליזול בין אם משמחת ה"ביחד" אף אם מרחוק ובין אם מעצב הריחוק עצמו.
אותו הרדיו שאף הלך אתנו באמצעות אזניות כשהיינו לבד. ולאו דווקא בגיא צלמוות, אלא סתם ברחוב, בלילה בחשיכה מתחת לפוך, או ברכבנו בנהיגה ממלא את מקום החבר שלצד הנהג. רדיו. לפני הטלוויזיה והאינטרנט שצמצמו את הדמיון למינימום הנדרש. רדיו שיכולנו לעצום עיניים ולהרגיש כל מה שרצינו או שהתעורר בזיכרוננו כי צלילים הם הדבר שהכי מזכיר נשכחות אחרי חוש הריח. צלילים הם הדבר הראשון שאנו חווים "מהעולם שבחוץ" כשאנו ברחם אמנו, וכבר אז, בגודל של בין אפונת גינה לכדור טניס אנו כבר מעצבים בדמיוננו עולם, בונים תאים ראשונים של זהות, של עולם רגשי ושל טעמים ורצונות. ואין מנוס מהקדמה. וכמו שאמרו חכמים בשפת הקודש If you can't beat them, join them, אז בעידן הטכנולוגיה הווירטואלית המיידית והמרושתת גם הרדיו החל לשנות פניו. בזמן שבו הקמטים הראשונים של הגיל המתקדם החלו לתת בו את אותותיו, דם חדש החל לזרום בעורקיו ולמלא אותו במרץ וכוח חיים מחודש ואף חזק מתמיד.
הרדיו היום כבר לא מסוגר ב-ד' אמות הגלים האלקטרומגנטיים של הרץ. הטכנולוגיה האינטרנטית פתחה אין סוף אפשרויות לרצון ולדרישה של האנשים להאזין לתכנים שהם שואפים אליהם, באופן כמעט ממוקד, בכל רגע ובכל מקום. הרדיו מבוסס האינטרנט הולך ותופש מקום חשוב ומתגבר בעולם העברת התכנים, וזה סוחף, וזה חדש, וזה משנה שוב את התפישות האנושיות והחברתיות של שידור מידע, אמנות, ורגשות.
אז אולי המילה "רדיו" כבר לא ממש רלבנטית, אבל כמו בכל דבר שקשור לעולם הרגש ולזיכרון הקולקטיבי מחד והאישי מאידך, אין שום פסול בנוסטלגיה. כולנו מדברים על "רדיו" וצורכים "רדיו" ונהנים מ"רדיו" גם אם הוא כבר לא נישא באוויר בין טיפות גשם, פתיתי שלג, מטוסים וסופות חול. אנו אוהבים את ה"רדיו" שלנו משום שהוא שלנו. קולו של השדרן מנחם, מוכר, או אפילו מרגיז ומעורר רגשות עזים כי הוא נכנס מהאוזן אל המוח ואל הלב, ויוצר שם קשרים בלתי ניתנים להתרה.
אז כן, יום חגיגה לרדיו, יום שמסמל את האופן שבו חיינו הם חיים. כי בלי התרגשות, ומוסיקה טובה, ושמחה, ועצב, וכעס והבנה וידיעה ולמידה והרגשה שאנו לא לבד אין ממש משמעות לחיים. ואת כל אלו מספק לנו הרדיו כבר מעל מאה שנים, והוא ימשיך לרגש וליידע ולתת לנו רגעים של אושר כפי שרק הוא יכול. כי הרדיו הוא בלה-בלה, והוא גו-גו וגה-גה ושרו לו שירי הלל ששודרו, איך לא, בו עצמו.
הרדיו הוא עוד אבר בגופנו. שם ליד הלב. ולמרות שלעתים גם הוא נשבר ביחד עם הלב כששרים לו ש"הוידאו הרג את כוכב הרדיו" הוא תמיד נושם עמוק, מחבק חזק את הלב וביחד עם יוצאים לדרך חדשה, מצד אחד אולפן הרדיו ומצד שני חדרי הלב, יד-ביד, מבט קדימה וחיוך אל המחר.
גלית וינטראוב
שייקה: צ'ופצ'יקו של הקומקום נקרא בעברית צחה זרבובית
פולי: זרבו-מה?
שייקה: זרבובית. זין בפתח-
פולי: מה, זה רדיו? הלו?
חלקנו גדלנו על המערכון הזה של הגשש, בני דורי מצטטים רפליקות עם שמות כמו "קלרשו" ושאלות כמו "היה מנוע?" לצערי ביתי וחבריה כבר לא שם, אולי אם הגשש היו עושים טיק טוק…
אחד הדברים שדן אלמגור (הכותב) מציג פה הוא תכנית מסוג תכניות הרדיו שרווחו בעבר, בהן אנשים התקשרו לרדיו לשאול שאלות. כי רדיו היה מנוע החיפוש והרשת החברתית ומקור מידע לחדשות ואקטואליה וגם סתם מפיג שעמום (שעשועונים, תסכיתים) וכמובן מוסיקה. בימים שלא לכולם היו פטיפונים, וגם כשהיו, התקליטים עלו כמו זהב, ועל יוטיוב או ספוטיפיי אף אחד לא חלם, באותם ימים שמעת את החדש של "החיפושיות" ברדיו.
כל חידוש טכנולוגי מאיים על הקודמים לו, ויש שממהרים להספיד את "הטכנולוגיה הישנה"
כך קרה כשהגיעה הטלוויזיה לבתים- הייתה מחשבה שבתי הקולנוע יפשטו את הרגל, אותם בתי קולנוע שבזמנם איימו על הרדיו. זה בא לידי ביטוי למשל בקליפ הראשון ששודר באמ.טי.וי, שהיה video killed the radio star של הבאגלס.
וראו זה פלא, למרות תרחישי האימה כולם (רדיו, קולנוע וטלויזיה) מתקיימים זה לצד זה, ומשגשגים עד ימינו. (הכותבת מתכחשת לקורונה ברגעים אלו ומעמידה פנים שיש עוד בתי קולנוע וסרטים, מטעמי אסקפיזם צרוף). חלק מהרגעים הרומנטיים ביותר בחיי התרחשו בבית קולנוע, כשנער חושש הניח יד על כתפי והלב שלי קפץ ועשה סלטה במקום.
המהות ממשיכה להתקיים עם התקדמות טכנולוגית והתאמות למציאות וכך הרדיו עבר להתקיים ברשת הגלובאלית העולמית (אינטרנט) ובאפליקציות, וההמשך? מי ישורנו?
אני משדרת מזה שלוש שנים ברדיו "זה רוק", ואחת השאלות שאני נשאלת לפחות פעמיים בשבוע : "מה, אנשים עוד שומעים רדיו?" והאמת שגם אני לא פעם שאלתי את עצמי, מה ברדיו עדיין מושך? אין ספק שחלק מקהל המאזינים שלנו בתחנה הם אנשים מסוג ה-OLD FASHION שממשיכים מסורת קדומה. אלא שהם לא היחידים, יש לנו גם קהל צעיר וקהל ביניים שפשוט אוהבים את מה שאנחנו עושים.
בני דורי זוכרים בוודאי את הסרט "רדיו חזק" (Pump up the Volume), סרט משנת 1990 שהשפיע על כולנו. הסרט מספר על נערים שהקימו תחנת רדיו פיראטית במרתף של אחד הבתים, שידרו מסרים חתרניים כנגד הממסד ובית הספר, החל ממסרים חברתיים והגיגים פילוסופיים, וכלה בתכנים משעשעים ואף מיניים שגרמו ל"מבוגרים" קפוצי האף לצקצק בלשונם בתוכחה ולמשטרה להסתובב סביב הזנב של עצמה בחיפוש אחר מקור השידור.
אנחנו הבנות התאהבנו בכריסטיאן סלייטר, השחקן הראשי שהיה מעין אנטי גיבור. הבנים רצו להיות כריסטיאן סלייטר. מלבד שחקן חתיך הסרט מבטא נטייה למרד שיש אני חושבת בכולנו, הרצון להתריס כנגד הממסד ומוסכמות החברה, ותחושת הכח ששידור להמונים נותן לך. כשאתה יכול לבטא את עמדותיך ודעותיך בלי צנזורה. ובינינו הסרט הוא קצת בבחינת "לא רוצים לישון רוצים להשתגע" כנגד ההורים והמורים, ואיזה תלמיד מחוצ'קן בלי חברה לא מזדהה?
אחת מסגירות המעגל המרגשות של חיי אירעה לפני כשנתיים, כאשר במסגרת תפקידי ברדיו הייתי ביחד עם אישי, יקירי בעלי ואלוף נעוריי מאחורי הקלעים של ההופעה של "תיסלם" בזאפה אמפי שוני. אפתח רגע סוגריים מטאפוריים ורק אומר- אין על תיסלם! נותנים הופעה פגז, הקהל מכיר את השירים ומצטרף אליהם בכל בית ובכל רפליקה וזו חזרה נוסטלגית לילדות- זהו סגרתי סוגריים.
הצטלמנו עם חברי הלהקה, ושוחחנו איתם. יאיר ניצני, שלהזכירכם השתתף בכתיבת השיר "רדיו חזק", שאל אותנו אם לדעתנו יש עתיד לרדיו. התפתחה לה שיחה מעניינת בנושא, והסברנו שאנשים שנוהגים בכביש עדיין נהנים להקשיב לרדיו, ובכלל יש רצון לשמוע את השדרן, את הפרשנות שהוא נותן לשיר, ההיבטים האישיים בהגשה, ובבחירת השירים. שכנענו אותו, יותר נכון חיים שכנע אותו אני הייתי עסוקה בלהתרגש מזה שאני עומדת ליד יאיר ניצני ויזהר אשדות (לאף אחד מהם לא היה ברז במצח). אז כן, רדיו נשאר במהותו מדיה להעברת מידע, ומסרים חברתיים ופרשנויות פוליטיות ומשמש גם היום כרשת חברתית (רק תראו מה הולך אצלנו בפייס) ונותן במה ליוצרים ולשדרנים והרבה הרבה מוסיקה. ומשהו במדיה הזאת שומר עלינו יותר חצופים יותר מתריסים ויותר מעיזים, ומה שעובר אליכם המאזינים, זה הכיף והאדרנלין של השידור החי.
אסיים בבית משירה של סיון שביט: "…שנינו נוסעים במכונית, אתה חושב שמזמן כבר נרדמתי ולא מקשיבה, איך אתה עם סיגריה בפה שר לי עם הרדיו שיר אהבה…"
אז רגע לפני יום הקדוש וולנטיין ולכבוד יום הרדיו הבינלאומי תפתחו את המחשב, או הסמארטפון שימו "זה רוק" ותשירו עם הרדיו שיר אהבה.
מוזמנים לשמוע את הספיישל של אלעד אביגן, עורך ומגיש התוכנית "טוטאל רוק", לכבוד יום הרדיו הבינ"ל:
