זרקור / סי היימן - רדיו זה רוק

מאת: אלעד אביגן

סי היימן, 61. זמרת, יוצרת, שדרנית ושחקנית. פורצת דרך ברוק הישראלי מאז שנות ה80'. שחררה עשרה אלבומים, האחרון שבהם "האלבום העשירי" לפני כשבועיים וחצי.

צילום: אילן בשור

סי, ראשית תודה רבה על הזכות.

קחי אותנו בבקשה לילדות.

כבתו של המלחין נחום (נחצ'ה) היימן ז"ל, מתי הבנת שגם את רוצה לעסוק במוזיקה?

אני חושבת שבמשפחה שלנו זה משהו שהיה מאוד built in. פחות קראנו לזה מוזיקה, כמו להיות יוצר.

כבר בהיותי ממש ילדה, כולם היו מבקרים אותנו בפריז. כל האנשים המפורסמים והגדולים הגיעו לבקר בבית שלנו ותמיד הייתי על תקן המצחיקונת. אבא שלי קרא לי ברברה סטרייסנד קטנה.

כולם היו יושבים עם המשפחה במטבח, שולחן עגול היה לנו, ומדברים אל תוך הלילה, משמיעים מוזיקה ואני הייתי מצחיקה אותם.

יותר מאוחר הפכתי להיות ילדה הרבה יותר עצובה והתחלתי לכתוב מילים.

להלחין התחלתי ממש רק כשחזרתי לקיבוץ כילדת חוץ, כשעזבתי את הוריי בגיל 12.

התחלתי לכתוב אני חושבת סביב גיל 14 או 15. היה פסנתר בצריף ליד הגלבוע ולשם הגיעו הילדים שניגנו פסנתר. ואני אז למדתי פסנתר אצל מורתי, רבתי הראשונה מקיבוץ מרחביה, גלילה ריבנר ושם התחילו המנגינות הראשונות.

אם אתה רוצה לשמוע מנגינה מטורפת לשיר שכתבתי, למילים שכתבתי, אז בקיבוץ שלי היתה תחרות שקראו לה "גלבועזמר", כמו האירוויזיון של הגלבוע.

שיר מספר 5 היה שיר שקראתי לו "תנו לנו לחיות", מילים ולחן שלי.

דוד אורי ז"ל, שהיה המורה למוזיה בקיבוץ שהחליף את אבי כשהוא נסע לפריז, עשה את ה"גלבועזמר" כל שנה ובאלבום הכפול שהוצאתי בNMC שנקרא "רגעי סי", הכנסתי את השיר הזה, "תן לנו לחיות". זה השיר הראשון שכתבתי.

אני לא חושבת שרציתי לעסוק במוזיקה, אני בעיקר חושבת שרציתי לשיר.

איזה אמנים שאת אוהבת גילית רק בשנים האחרונות?

כל התקופה הזו שיש בה חשיפה למוזיקה בערוצים כמו האינסטגרם, כמובן הספוטיפיי ובכלל תקשורת אישית עם אמנים שכותבים אחד לשני שאלות, מחשבות, משתפים… לא כי יש לי תוכנית רדיו ואני אשמיע אותם. משתפים כי רוצים לדעת מה אני חושבת עליהם, משתפים כי אולי חיזוק, מילה של חיזוק וכו', מאפשרת לצלול לתוך כל מיני ז'אנרים של מוזיקה שאולי קודם לא היית שומע. אז גיליתי את האחיות ג'משיד שאותן עוד השמעתי כשהיו לי תוכניות רדיו אבל צללתי יותר לתוך החומרים שלהן ברשתות, אור אדרי שאני ממש אוהבת. גיליתי גם ראפר ואני באופן כללי נמשכת מאוד לראפ, קצת כמו ב"גרפיטי תל אביב" כשכתבתי אותו. אני מחפשת תמיד שיהיה בו גם בלוז, גם נשמה, ואבישי אזיקרי תפס אותי. התחלתי פשוט לעקוב אחריו ולשמוע את החומרים שלו, להגיב אליו, לדבר איתו אפילו על לעשות משהו יחד, הוא בהחלט מישהו מקסים שגיליתי בשנים האלה האחרונות.

לפני כשבועיים וחצי שחררת אלבום חדש, "האלבום העשירי".

האזנתי לו מספר פעמים, זה אלבום יפהפה ומרגש.

קחי אותנו בבקשה לתהליך היצירה של האלבום.

האלבום הזה התחיל ממש מזמן. בהתחלה קראתי לו "מחשבת מסלול מחדש" אבל התחילה הקורונה והאלבום הזה התחיל לפני 6 שנים כשאני נפרדתי מבעלי ועברתי לגור כאן בהדר יוסף בדירה קטנה שמזכירה דירת סטודנטים. תליתי לי את ג'ימי הנדריקס ומיק ג'אגר על הקיר, סידרתי לי את הדירה קצת כמו דירת רווקות, קצת כמו מה שרציתי להיות הרבה שנים שוב ולא הייתי. ופה התחיל האלבום ואחד השירים הראשונים שלו היה "מחשבת מסלול מחדש", שיר שלא נכנס לאלבום שאת המילים שלו אני כתבתי ואת הלחן אלעד שודלר, שהפך אז להיות הפרטנר המוזיקלי שלי וחבר נפש.

התחלנו מסע אקוסטי בארץ וזה בעצם מסע שכל כך החזיר אותי להאמין בעצמי ולאט לאט הייתי עושה מופעים קטנים כאלה בכל מיני מקומות רק כדי לחזור לשיר את השירים שלי. יצאתי משבר לא פשוט גם מקצועי, גם רפואי, גם אישי והכל התחיל להיבנות מחדש בטוב. הייתי אחרי הדסטארט מוצלח אחרי שנתיים עם להקת השאלטרים שאיתה הקמתי את ההדסטארט ועשיתי איתם באמת הרבה מאוד הצלחות גדולות, 12 פעמים מילאתי את תמונע, עשיתי זאפה הרצליה אבל משהו בתוכי לא היה מחובר לגמרי כנראה ואלעד החזיר אותי לזכך את הדברים, להקטין אותם, להביא אותם לdna הראשוני שלהם ושם מצאתי את עצמי שוב כיוצרת.

אחד הדברים הראשונים שעשיתי זה היה לחזור ללמוד פסנתר, התחלתי לעבוד עם המוזיקאית יעל קידר, אני כבר מתחילה את השנה השישית איתה ובאופן מדהים היא החזירה אותי לנגינת פסנתר ומשם הדרך היתה קצרה מאוד לכתיבה והתחלתי לכתוב את שירי האלבום העשירי, אבל בעצם לא היה מי שיפיק אותו. כשאבא שלי נפטר כתבתי את "ככה פשוט" והוא הופק ע"י אלעד שודלר ומשם התחיל האלבום. אלעד המשיך איתי לעוד שיר שקוראים לו "מותק" שעכשיו הוא בסוף האלבום אבל אז הוא היה דווקא בהתחלה וכתב לי את "למטה למעלה".

ב"למטה למעלה" כבר ג'נגו הצטרף לחבורה, אלעד עבד איתו אז וצירף אותו אלינו וג'נגו ואני התחברנו מאוד והתחלנו להפיק את האלבום, כך שחוץ משלושה שירים שהם הפקה של אלעד ("ככה פשוט", "מותק" ו"העיניים של עינב"), כל השירים הופקו ע"י ג'נגו וזה מדהים. "העיניים של עינב" הגיע יותר מאוחר, ממש יותר מאוחר כשהאלבום היה כבר כמעט גמור ומשפחת רוגל פנתה אלי.

אנחנו כמו חבורה, זה לא הוא או הוא, זה ביחד. זה תמיד להיפגש בחזרות וננגן את השירים ובדיוק התחילה הקורונה ומנגנים בחצרות ועוצרים את ההקלטות. כתבנו שירים וכל פעם בדקנו אותם בחצרות על אנשים וזה קצת הזכיר לי את תקופת הפינגווין והדן שאז היו לי שלושה-ארבעה שירים וכל פעם הייתי כותבת עוד שיר ומנסה אותו על הקהל שלי. כך גם היה קצת בקורונה ולכן גם האלבום השתהה לכשנתיים כי שתשמשתי בקורונה גם כדי להקליט וגם כדי להתנסות. לא היית צריך למלא אולם של 300-400 איש כדי להיות קיים, אלא 20 איש ישבו בחצר צמאים ורעבים לכל צליל שתוציא ממך ואני נעזרתי בתקופה הזו, השתמשתי בה כי היא חיברה אותי באמת למי שאני, כי זה באמת הdna שלי: להיות מחוברת תמיד לקהל שלי, לתת לו לעזור לי לבחור איזה שירים באמת עושים לו והשירים האלה גם במופעי פסנתר קטנים שעשיתי אצלי בבית וגם בחצרות גדולות יותר שעשיתי עם אלעד ועם ג'נגו ראיתי ומיקדתי איזה שירים הולכים להיות השירים שאיתם אני אתחיל והיה לי ברור ש"רצה קדימה" יהיה הראשון.

אם כבר הזכרת את "רצה קדימה", הוא שהה אצלנו במצעד הרוק של ישראל תקופה ארוכה.

זה השיר שאני אישית הכי אהבתי מהאלבום. בעיני זה שיר אמיץ, מחזק ועוצמתי.

ספרי לנו בבקשה על הרקע שלו.

כשמקשיבים לפוקאסט של "רצה קדימה" מבינים שתהליך ההקלטה של האלבום שזור כל כך לתוכו.

כשאתה מתחיל לכתוב שיר ואתה בודק אותו על קהל קטן אתה מתחיל להבין את התחושה הגדולה שתהיה סביבו ואני הרגשתי כשכתבתי את "רצה קדימה" שהוא שיר מתמשך, שהוא שיר על סיפור חיים שיכול לדבר מאוד אל כולם. "מותחת קו דמיוני אל הבית הזמני, נקודות על המפה, עכשיו הכל השתנה, עכשיו זו אני, רצה רק בשבילי".

"רצה קדימה" זה שיר שמדבר על ריצה למרחקים ארוכים ואתה מחפש כשאתה כותב שיר לזהות, לייצר הזדהות גורפת. אני שרה אותו מול אלפי אנשים ונשים כל יום וזה מצטבר לכמות של הזדהות שהיא קשה אפילו להבנה. זה כל כך עוצמתי כי כנראה שכולנו באיזשהוא מקום מרגישים שמה שמסכם את השנתיים וחצי האלה לכולם זה גם השוק, שבכלל היינו בתוך הדבר הזה כעולם, כחברה, כקהילה ומה זה עשה לכל אחד. "רצה קדימה" הוא כמו תפילה לדרך שאני מעניקה לעצמי, לקדימה שלי, לאחורה שלי, להווה שלי, לחבק את עצמי ולהגיד לעצמי "את רצה למרחקים ארוכים גם אם לא שמים אליך לב, גם אם סגרו אותך, גם אם עזבו אותך, גם אם עזבת, תמיד תקומי קדימה ותהיי בתקומה, תהיי אמיצה, את תמשיכי, את לא תשכחי את האש שיש בתוכך תמיד ותמיד תהיי פתוחה לחבק גם את הרגעים השבורים שיצרו את מי שאת".

ל"רצה קדימה" מתוכנן קליפ מקסים שהתחלתי לעשות אותו. אני מגיעה לכל מקום ואני אומרת לקהל "תצלמו את עצמכן לרוחב בסלולר", ילדות, נשים. זה קליפ שהולך להיות רק בנות. פניתי גם ללא מעט נשים מפורסמות שיצלמו את הריצה האישית שלהן. זו לאו דווקא מסלול, זו ריצה לחיים. את יכולה לרוץ בישיבה, במשרד שלך, על הליכון ובשדה פתוח ואני מתחילה לאסוף את הקליפים האלה, שולחים לי קליפים מדהימים מילדות בנות שנתיים שלוש ששרות ורוקדות את השיר הזה ועד לולייניות בקרקסים ונשים בהריון שרוצות לרוץ קדימה עם החיים שלהן כי הן בדיוק מרגישות שמשהו מתבשל בתוכן והן צריכות לחכות והן צריכות לדעת שזה ייקח זמן. כל הדברים האלה יחד הולכים להתחבר לקליפ ואני מקווה שבקרוב מאוד תוכלו לראות אותו.

הרצועה שחותמת את האלבום, "כל שנה ביוני (ראפ חצות)" תפסה אותי במיוחד.

ספרי לנו עליה קצת.

אני הקמתי להקה חשמלית לאחרונה שמבוססת על אלעד שולדר – גיטרה ושירה, ג'נגו – בס ושירה ,איתן רז על תופים, זוזו גינצבורג על גיטרה, שירה וקלידים ואני על קלידים מפוחית ושירה.

הרמתי מופע שקוראים לו "רוקנ'רול כחול", זה המופע שיצאתי איתו לפני כמה שנים באקוסטי עם אלעד והוא חוגג 2 דברים עיקריים בחיים שלי: 35 שנה ל"גיבור גדול" שמלאו לו ביוני, יצא ביוני 87' והאלבום העשירי וב10.6, תאריך יום הולדתי הרמתי מופע יומהולדת לתיאטרון תמונע שהוא הבית שלי למוזיקה כבר שנים ואני אוהבת אותו מאוד.

העליתי שם השקה ל"רצה קדימה" שיצא בסוף מאי ואני הרגשתי שבהוויה שלי, משהו מתחבר אצלי בחזרה, אני חוזרת. אני חוזרת גם להתמודד גם עם איזה עיתונאים באים אלי ואיזה לא, מי כותב עלי מה ומי לא כותב, מי לא משמיע ומי כן משמיע. בכלל החלטתי שאני פשוט מביאה את עצמי בחזרה לקדמת הבמה ובתהליך עצמו הסתובבתי המון בתיאטרון תמונע.

גם צולם עלי ספיישל מדהים של חגית פרבר ל"HOT" שעולה בספטמבר על תיאטרון תמונע, הוא נקרא "תת תרבות", הוא מראה את מאחורי הקלעים של העשייה של אמנים והיא בחרה לעשות עלי את הפיילוט וכך מצאתי את עצמי מגיעה לתיאטרון תמונע כמה פעמים להצטלם ולשיר עוד הרבה לפני ה10.6.

ומתוך כל הדבר הזה הרגשתי את הדיסוננס שאני עולה למונית ונהג אומר לי: "סי היימן, לאן נעלמת?" ואני מגיעה לתיאטרון תמונע והוא מפוצץ… מותר להכניס 140 איש והכנסנו 200 והקהל שלי מואר ומאושר ודוחס פנימה רק תתנו לי להיכנס ולהתחבר לאמנית שאנחנו כל כך אוהבים כך כך הרבה שנים ועל האומץ שלי ועל מי שאני ומה שאני אומרת ובתוך הדבר הזה אני רואה את הדיסוננס שאני יכולה לעשות שלמה ארצי ב21.5 מול 2,000 איש בשוני ולהרים את המקום או אביב גפן באמפי לייב פארק ראשל"צ ביולי שעבר ו13,000 איש שואגים את "גיבור גדול" ואז להיכנס למונית ובן אדם שואל אותי "לאן נעלמת? למה את לא עושה איזה דואט עם שלמה ארצי או עם נועה קירל? זה על בליינד יהיה להיט" והיכולת שלי לקחת את זה ולהפוך את זה לראפ מנוגן בוודאי היתה קלה. החלטתי להפתיע גם את עצמי ובסוף הערב הופעתי אותו בפעם הראשונה, ממש כמו שרואים בקליפ וזה בוסר וזה זה.

וישבתי מול הקהל, הלהקה שלי ירדה, היינו כבר אחרי ההדרנים ואני יושבת בפינה הזו שבניתי לי… ובכלל צריך לדבר על הבמה: אני בונה אותה קצת בצורה של קרקס, הבמה היא במה שיוצא מתוכה שרוול כמו של דוגמניות כאלו כי אני יוצאת אליו כל הזמן אל הקהל שלי ואני יורדת אליו וחוזרת ובאה ואז אני יכולה לשוטט בתוך כל תיאטרון תמונע ומצד ימין היה פעם פסנתר וכשהורידו אותו הפך להיות מקום ובניתי שם חדר, כמו שתוכלו לראות בקליפ.

הבאתי לשם תקליטי ויניל ישנים שלי, אהיל מהבית, כורסא, מאפרה, כוס, ליפסטיק, ליפגלוס… כל מיני דברים שאני אוהבת שיש לי כשאני יוצרת… נייר, עט.

פעם בכמה זמן במהלך המופע הלכתי לשם ומשם סיפרתי את סיפור הרוק שלי, משם סיפרתי על ה35 שנה ל"גיבור גדול", משם יצאתי בחזרה אל הבמה ובחזרה לשרוול שיוצאים החוצה ורואים את זה בכל הקליפים.

התיישבתי שם כאילו להיפרד מהקהל ואז פתחתי את הנייר שכתבתי לילה קודם, הלהקה שלי כבר עמדה בצד, אף אחד לא הבין מאיפה זה בא ואמרתי להם "אני רוצה לספר לכם משהו" ועשיתי את זה. ואז בבוקר הבא אמרתי לג'נגו "אנחנו הולכים להקליט את זה, זה יהיה טראק 13 באלבום ואני אספר אותו. לא תופים, לא לופים, לא בס, לא כלום. כמו הפודקאסטים שלי. אני פשוט אספר את זה". ובאופן מדהים זה תופס תאוצה מאוד גדולה, הופך להיות מוביל של הבנה של המקום שלי, של מי שאני אל אף שאין בו צליל אחד של מוזיקה. אני פותחת אותו חופשי לכל מי שקורא אותנו, אולי ראפרים, אולי אנשים שרוצים להוסיף לזה טקסט משלהם, כמו שקרה בזמנו עם קאשי ברימיקס של "גרפיטי תל אביב" ואין שום בעיה מבחינתי שישימו על זה ביטים ויוציאו את זה מחדש, רימיקס. אני רק אשמח.

טרם שחרור האלבום, הקלטת פודקאסט בשם "פודקאסטסי" ובו נתת הצצה נדירה למאחורי הקלעים שלו בצורה הכי חשופה וכנה שיש.

שתפי אותנו בבקשה בתובנות שלך מהקלטת פודקאסטים.

לפני "פודקאסטסי" הקלטתי פודקאסט אחד ארוך מיוחד על "רצה קדימה".

הרומן שלי עם פודקאסטים מתחיל מהעובדה שאני מאוד מתגעגעת לרדיו.

הייתי שדרנית במשך שנים ארוכות ב88 ואח"כ ברשת ג', וכשהתאגיד עלה הרדיו ירד ונותרתי בלי רדיו.

ואני הייתי פה ואוזן וצינור ומראה להמון המון אנשים צעירים שיצרו מוזיקה. קראתי לתוכניות שלי "רגעי סי" או "סי הלילה", "בדרך לסי-ייסטה"… כל מיני דברים עם השם סי, והן היו בשבילי ממש בית ספר. בית ספר ללמוד מוזיקה חדשה, תקשורת עם המון אמנים צעירים. מזכירה שזה היה טרום דור האינסטגרם וזה הלך לי בבום ולא הצלחתי לקבל תוכנית רדיו חדשה, אני גם לא מנסה יותר מדי. אני מרגישה שחוץ מתחנות מיוחדות כמו שלכם אין לי רצון להקשיב. פה ושם מוצאת דברים אבל בעיקר מאזינה לפודקאסטים ובתקופת הקורונה ביקשו ממני להשתתף בלא מעט פודקאסטים על הופעות החצר, ועל מוזיקה ועל מפגשים בין אנשים, להשתתף בדברים, נשים יוצרות וכו'.

פתאום אמרתי לעצמי: "הם באים אלי הביתה עם מיקרופון הכי רגיל, יושבים עם הטלפון ומקליטים אותי. אני מנגנת עם הפסנתר שלי, המפוחית שלי בלי שום פאסון של ציודי הגברה וזה לגיטימי. איפה כל הדבר הזה שלא היו מרשים בלי זה ובלי פה ובלי שם?" אמרתי לג'נגו: "אני רוצה לספר. אני מרגישה שאני רוצה לספר ושיש משהו בפודקאסט שהוא לא מכריח. הוא לא כופה את עצמו. אם אתם רוצים, תשמעו. אני רוצה להשאיר חותם, לא כי אני מסכמת חלילה. אלא כי אני רוצה תמיד ואם יכולתי הייתי משדרת את מה שנאמר לא בשידור, זה הדברים הכי מעניינים, מה שאנחנו אומרים בזמן שהשיר משודר. או מה שנשאר בחדרי החזרות, או מה שנשאר על חדרי העריכה והמצאתי האשטאג חדש שנקרא #backstagesecrets. משך תקופה ארוכה העליתי בפיד שלי ובסטוריז שלי מדי פעם כל מיני backstage secrets של דברים שמצאתי על להקה מקומית ועל סינגלים שאנשים מחפשים שהם נורא נדירים שלא קיימים כמו "באת אלי" שהוקלט בהתחלה עם מארק רזניק מיד אחרי הסרט "שוברים" ולא נכנס אחרי זה לשום אלבום וה2" שלו נאבד ובעצם נשאר רק סינגל נדיר שמסתובב בכל מיני חנויות תקליטים.

החלטתי לספר את הסיפור, הייתי שמה צילום ומצרפת מוזיקה וכו'. ובגלל הדרך והאופן שהאלבום הזה קרה הרגשתי שאולי עכשיו הרבה אנשים שלא מכירים את העבר שלי, פשוט אוהבים אותי או נמשכים לאיזה שהוא שיר, כדאי שהם ידעו מאיפה באתי. ופתחתי את הפודקאסט בנגלה כזו של "גרפיטי תל אביב", "עולם תעשייתי" וכו' לספר בעצם את הסיפור של הרוק שלי. איפה משה לוי מצא אותי? מה קרה לי אח"כ? איך דברים קשורים לדברים?

הפודקאסטים האלו הם נכס ואני שומעת מהמון אנשים שמתקשים להירדם בלילות שמקשיבים להם ומטיילים איתם למקומות רחוקים. זו היתה הזדמנות בשבילי לספר על אמא שלי, לספר על אבא שלי, להשמיע את קולו או לספר על סיפור אהבה לחלוטין הזוי, רומן בן שלושה ימים שהיה לי באיזו רכבת שחצתה את אירופה לפני השיר "מותק" או לספר על צוות סרט הדוקו של אסף לביא הראל שמתעד אותי כבר במשך 9 שנים ואוטוטו הסרט הגדול שלו יהיה מוכן ולקשר את זה בכלל לקליפ לשיר "למטה למעלה" של אלעד תוך כדי שאני משמיעה חלקים מ"את חירותי" ששרתי ושאנשים בכלל לא יודעים על זה. אז נכון, זה הכל סינגלים נודדים שאני אכין גם אלבום ספוטיפיי כזה בקרוב, אבל פודקאסט מאפשר לספר ואני מאוהבת בחדר הקלטות של ג'נגו. זה חדר קטנצ'יק בנגב 4 בתל אביב וכל פעם שאני נכנסת לשם כאילו אני נכנסת לאיזשהוא פוקוס ומרגישה שאני בno time. ככה גם קרה כששם טוב לוי הגיע לנגן חליל ב"שביל הקקאו" והקלטתי את הגננת שלי מדברת. זה דברים קטנים, זה גם לא מייגע, זה פודקאסטים לא ארוכים מדי.

את מועמדת כעת לתואר זמרת השנה במצעד הרוק השנתי שלנו תשפ"ב. ברכות!

מה התחושות שלך לגבי המועמדות?

כשהשנה נכנסה, קראתי לתשפ"ב "תהא שנת פתיחות וביטחון".

קודם כל זה נורא נחמד וזה קצת מזכיר לי את התקופות הראשונות כשהיינו מבקשים מכולם למלא ב"להיטון" ובכל המקומות. אני קצת מיואשת מהתחושות האלו שאין באמת "זמרת השנה". מגיע את זה לכל מי שמחזיקה מעמד, בכלל לרוק נשי ולאומץ נשי, ולהישרדות נשית מכיוון שנשים מקדישות זמן לא מועט לבניית משפחות, פירוק, חיבור, לידות, שינויים גופיים, נפשיים, פיזיים, ונשים הן בית והן עוגן ואני במיוחד כזו מכיוון שהיו לי חיי נדודים. אני מודה לכם מאוד על הבחירה אבל אני קצת קטנת אמונה שאנשים באמת ממלאים עלי את הדבר הזה ואני לא שולחת את זה להמון אנשים ואומרת "תבחרו בי" כי בתחושה שלי, עגל הזהב שהפכנו להיות, החברה שלנו מאלצת סוג של תחרותיות ומספריות וכמותיות שאני לא שייכת אליה. את החותם שלי שמתי כבר מזמן ואני מקווה להמשיך לשים אותו, להיות נאמנה לעצמי כמו ב"כל שנה ביוני" ולא להפסיק להגיד את שלי. תודה שבחרתם בי והלוואי שאני אהיה הרבה פעמים במצעדים שלכם ובנוכחות שלי.

צילום: נמי כרמי

ברשותך, נחזור קצת לשירים יותר ישנים.

"אין צדק" ששחררת לפני 7 שנים עדיין הופך לי את הבטן.

מאוד אוהב את הניגוד בין המוזיקה היחסית קלילה שלו לבין הזעקה שלך על העוולות בחברה הישראלית, שלצערי, עדיין רלוונטית וככל הנראה אף יחמירו.

את מצליחה להישאר אופטימית?

"אין צדק" הוא שיר שעשה לי שינוי מהותי.

באותה תקופה יצאתי מזמנים יחסית אפלים בחיי, שלא עסקתי מספיק במוזיקה שלי, שנים ארוכות שבהן הסתובבתי בלהקות חתונות, פלייבקים, דברים שהיום נראים לי… לא אמיתי איך שרדתי להיות בתוך זה. איבדתי קהל, קהל איבד בי אמון, הייתי רחוקה מעצמי מאוד. דיברתי על זה בפודקאסט של רצה קדימה בהרחבה.

את אלעד שודלר, המוזיקאי, היוצר והחבר נפש שלי, פגשתי לפני 7 שנים, שנה לפני מותו של אבי נחצ'ה, איש השירים שלי. הוא כאילו זיקק, הוא ניקה את הגרעין אצלי ואמר לי "בואי פשוט תכתבי שירים חדשים", אני לא הצלחתי אז כי כמו שסיפרתי קודם, ההליך של לחזור לכתוב ולנגן קרה בהדרגתיות ואז היציא בבום את האלבום הזה ואני כבר בתוך האלבום הבא שלי, שמו יהיה "11"… אני הולכת הפוך מאדל. 1 ועוד 1 הם 11 מבחינתי.

הוא כתב לי את "אין צדק" ואני שמעתי מהמון אנשים אז ש"אין צדק" מתכתב עם "גיבור גדול" אבל היה בו משהו חדש כי את ההפקה המוזיקלית אלעד עשה עם מאור ויזל שאז היה מהשאלטרים שאז בדיוק סיימתי את התקופה איתם. ואני מאוד אהבתי את זה, זה היה פופ – רוק, מכונות והוקלט בדראם סטוק, מאוד אהבתי את זה, מאוד התחברתי, זה הזכיר לי קצת את "מדיה" מהאלבום הראשון ו I swang with it. והשיר הזה הפך להיות מטורף בהופעות! ואז התחילו להיכנס השנים של כל שנה בחירות ואני כל הזמן שרה את "אין צדק" בכל מיני מקומות ומגיע הפזמון האבסורדי והציני "לה, לה, לה, לה, לה, לה, לה, לה, לה, לה, לה" ואני שרה את זה כזה כמו אחת משוגעת כזו, כמו 4 Non Blondes, שהולכת בשדות עם הכובע על הראש והגיטרה ואני מאוד מאוד אוהבת את זה. אני מטורפת על השיר הזה ואחריו הגיע "קרקס". הוא עד עכשיו השיר השני בכל הופעה שלי, אני מטורפת עליו. הוא גם מאוד ציני ופוליטי וחברתי. אני מאוד אוהבת את הכתיבה של אלעד. שכמובן באלבום העשירי כאילו עוברת את אותו מהפך שאני עברתי: היא הופכת להיות עגולה ועצובה ומתכתבת עם חרטה ועם פרידה ועם הקטן בתוך הענק הזה, כמו בקליפ של "למטה למעלה".

נושאים חברתיים ופוליטיים מאז ומתמיד היו חלק מהמוזיקה שלך:

"גרפיטי תל אביב 89", "אין צדק" שהזכרנו קודם, "מתל אביב לביירות", "יורים ובוכים" שנפסל לשידור וכמובן "גיבור גדול", הוא אולי השיר שהכי מזוהה איתך.

את חושבת ששילמת מחיר על להביא את האמת שלך לתוך האומנות?

צריך לעשות הפרדה בין נושאים חברתיים לאישיים ופוליטיים שבכלל לא התכוונו להיות פוליטיים.

נתחיל מהסוף להתחלה: המהות שלי היא "עולם תעשייתי" שלא הוזכר פה. זה באמת המהות שלי כי היא מכילה בתוכה את כל ההתבוננות שלי של אשה שמסתכלת מתוך החלון שלה החוצה אל העולם. הייתי אז מלצרית בקפה "גלית" באבן גבירול, נערה אחרי צבא שלא התקבלה ללהקה צבאית ושירתה בעוקץ בכלבייה, לבד בארץ, מתחילה לגור בבר כוכבא 55 תל אביב עם איזו סוזי אחת שבכלל היתה תיירת יהודיה מגרמניה, היתה כל הזמן עם החבר שלה בלילות עושים רעש דרך הקירות ואני נערת רוק בודדה ומסתובבת לי ברחובות ומתחילה לעבוד בבית קפה שש בבוקר עד שש בערב, בצעדים מתונים מבר כוכבא 55 לקונכייה שקראו לה בית קפה גלית אז. כתבתי את "עולם תעשייתי". הוא לא נכנס לאלבום הראשון, סיפור מרתק בפני עצמו לא ניכנס אליו הפעם, שכן התכתב במשך השנים אח"כ עם דמות קטנה שהלכה על קירות ת"א שמתחתיה היה כתוב "בקרוב אגיע רחוק" ובעצם זה הפך להיות מוטיב שמלווה את חיי עד היום ואפשר גם לראות ולהבין את זה דרך "כל שנה ביוני" (ראפ חצות) שמסתיים ב"בקרוב אגיע רחוק" כי הניגודיות שבין האשה עם הלב הענק שצועקת את צעקתה אבל ממשיכה ללטף את הלבבות ולהיות כל כך אנושית וכל כך פצועה ולא מתיימרת להיראות גם מתוקנת אף פעם, גם כשהייתי בשיא הצלחתי אף פעם לא הייתי רחוקה מהקהל שלי או מישהי שמתנהלת דרך אנשים אחרים. גם כשהיתה לי את טמירה ירדני, תמיד אני ניהלתי את מועדוני המעריצים, תמיד עניתי לכל מכתב וזה היה שקים אז, הלכתי לכל מפגש מעריצים, הצטלמתי, שמרתי על קשר עד היום וזה בעצם המהות בעיני של שירה חברתית שאמורה לגעת בקהל שלה ולהיות בתוך התהליך של השינוי ששירים מייצרים.

"מתל אביב לביירות" שעכשיו זה 35 שנה לשיר הזה ו40 שנה למלחמת לבנון הראשונה, הוא בעצם הדוגמה הקלאסית לשיר שהוא רומנטי והוא חברתי וגם פוליטי וכולם חיים בו בשלום ביחד.

"גיבור גדול" הוא בכלל התרמית הגדולה של הקריירה שלי כי הוא נכתב כשיר אהבה על בחור שריסק את לבי. אותו טייס שבחר להגיע לפינגווין כשהיו חמישה אנשים מולי ואח"כ השאיר לי פתקה על הדלת "אני לא גיבור מפלסטיק ירוק", זה סיפור ידוע. אפשר להאזין לפודקאסט של מאיה קוסובר וניר גורלי ב"כאן 11", רק יצא לא ממן ומספר שם את הסיפור בהרחבה.

אבל אני שייכתי אותו גם למה שהרגשתי אז, שאנחנו בתל אביב באיזה סוג של בועה ווואלה מתרחשות מלחמות בחוץ ואנחנו מסתובבים ברחובות ומנגנים בשינקין. ואף אחד לא שם לב כי השילוב המושלם של נערת רוק קצוצת שיער פלאטין עם גופיית סבא משוק הכרמל ב5 ש"ח ונראית חצי tom boy עם ארבעה בחורים חתיכים מאחוריה: צוף, קובי, רני ומישל או ז'אן ז'אק בהתחלה, עליו השלום. היה שילוב שלא כל כך שמו לב מה אני שרה מרוב שכולם היו באטרף עלי ואולי גם החיילים הרגישו שהם רוצים לשיר בפזמון "היי אתה גיבור גדול, בוא והראה שאתה יכול" ולא הקשיבו למשפט הבא "זו לא חוכמה להיות חזק רק במלחמה, בוא והראה שאתה פוחד" וכו' או "לנו קר מדי בשביל לכבוש" או "לנו חם מדי בשביל לשנוא". מי זה "לנו"? מי זה "אנחנו"? מי זה "הם"? הכל התערבב שם. ולימים אני חושבת שבעיקר התכוונתי להרים. להרים. לתת כוח, לתת עוצמה, להיות זמרת ששרה ומניעה את הקהל ואל תשכח גם שלא היו אז רשתות. כל מה שהיה זה כיכרות. אנשים יצאו לרחובות. יצאו לרחובות לראות אותנו שרים, היו הפגנות, היתה במה פתוחה להגיד את מה שאתה חושב מבלי שיסקלו אותך באבנים. זה הסיפור.

אגב "גרפיטי תל אביב 89'", אני מתחילה לעבוד כבר על גרסת "גרפיטי תל אביב 23'" שאספתי מכל מיני כתובות שהיום הגרפיטי אמיתי הוא באינסטגרם. אני עוקבת אחרי כל הקבוצות של הקירות, כבר לא צריך לצאת לרחובות, אנשים מרססים את זה היום באופן דיגיטלי, ואני מכינה גרסה שתתכתב עם הזמן הזה ואני אשמח לתת לכם את הבכורה כשזה יהיה מוכן.

צילום: רותי עדי

ואם כבר להיטי ענק שלך, "לא עובדת בשביל אף אחד" יצר בזמנו המון רעש והפך לימים לאחד משירי המחאה הפמיניסטיים הגדולים ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית.

איזה תגובות קיבלת עליו בזמן אמת לעומת היום, פוסט תנועת ה Me Too?

צריך לקרות לו מה שקרה לסינדי לאופר : Girls Just Want To Have Fun. זה לא התחיל בתור שיר מחאה. זה התחיל בתור שיר שהבנים כתבו, רני כתב, רן עפרון, אב בני הבכור תומר ומוזיקאי מדהים בפני עצמו.

הוא בא ואמר אז "אנחנו לא עובדים בשבילך", היה לו פתאום פרץ התרגשות כזה של "לא עובד בשביל אף אחד, לא עובד גם בשבילך". ויעקב גלעד עבר באולפני טריטון כשאנחנו מקליטים את זה, מקליטים את זה ככה ואני זוכרת שהוא הלך כזה קדימה ונעצר ואז חזר אחורה ואמר למשה לוי: "אתם לא באמת הולכים להקליט את זה ככה, נכון? תוסיפו ת', כל היתר יהיה היסטוריה".

אני חושבת שרני שמח על זה היום, כי באמת הפכתי פה לדבר הזה וזה בעיקר היה שיר מרד נגד האמהות, אני לא מנקה את החדר שלי, אני לא עובדת בשבילך.

עם השנים הבנתי שאין קשר בין המילים, המילים הן נורא מצחיקות. זו אחת שאומרת "לא עובדת בשביל אף אחד". מאותו רגע נגמר השיר ואז הוא ממשיך ובעצם ההמשכיות לא קשורה באמת: "תגיד לי רק כן, תגיד לי שזה זמן שנתחתן". אין.. הכל שם… אבל מה? זה עשה היסטוריה. "הילדה הכי יפה בגן". יהודית יכולה לנסות לרצות להיפטר ממנה כל חייה ובכל זאת תמשיך להיות "הילדה…".

זה בום! "לא עובדת בשביל אף אחד"… זה אין מה לעשות, זה שיר שגם היום, על אף שכבר הגיעו אחריו "תחלמי בגדול", "ואהבתי אותך אז", ו"רצה קדימה" עכשיו הוא עדיין סוג של בום על קולי.

כשהתחילה תנועת הmetoo, פנתה אלי איזו עיתונאית ושאלה אותי: "סי היימן, את יכולה לספר על מקרים שהוטרדת?" ואמרתי לה שצר לי ושאני הולכת לאכזב אותה אבל שלא יתעסקו איתי. הייתי במלא אודישנים, בחיים לא נגעו בי, בחיים לא ביקשו ממני להתפשט, לא ליטפו אותי, לא הציעו לי, אני לא יודעת אם זו מחמאה, אני לא יודעת אם זה משהו לא טוב או כן טוב, כנראה יש בי משהו שאומר "היזהרו לכם". וגם אולי בגלל שהייתי הבת של נחצ'ה תמיד, ואיכשהו תמיד הסתובבתי במקומות שתמיד היתה הילה כזו של "הבת של נחצ'ה עכשיו עושה אודישן", עד שבכל זאת היתה לי זהות משלי. ולא, לא, לא, לא. לא התעסקו איתי, לא התחילו איתי.

לפעמים אני שרה "לא עובדת בשביל כל אחד" בהופעות כי זה לא שאנחנו לא עובדות.

השיר "זהב טהור" אמר הכל. דני דותן כתב:

"אין כאן כלום, אין כאן עומק או שינוי, כל אישה שפחה, או סתם פגישה עיוורת, זו אני שלחצתם עד הסוף, אני שמחצתם בלי לחשוב, עד שהגעתי אל עצמי, עד שהבנתי מה אני, אני זהב טהור".

והוא הכתיב לי בעצם בשיר הזה את מה שיבוא לימים וזה הגיע.

אי אפשר לשכוח את הקליפ של "לא עובדת בשביל אף אחד" ב"זהו זה" של החינוכית. מה את זוכרת מיום הצילומים הזה?

כבר מהתחילת יום הצילומים ההיסטורי בו מחלקת הארט עשתה מחשבה משותפת איתי, עם להקה מקומית ועם טמירה ירדני האייקונית, היה ברור שהולך להיות קליפ קאלט בלתי נשכח.

ההחלטה לשים אותי כמלצרית קשוחה עם שמלת מלצרית של דיינר אמריקני ומטאטא ביד במקום גיטרה, אני חושבת שהכתיבו את העתיד של התפיסה המלאה שהשיר הזה יביא מחאה ענקית עם קריצה…

וההמבורגרים אייייי שנים יש התערבויות ברשתות ממה הם היו עשויים?? האם באמת היו לי המבורגרים אמיתיים לאורך עשרות הטייקים שהשיר הזה גרר… ובכן, את התשובה לא אתן כאן ואקח עימי ברשותי… יש לי איזה חלום קטן למצוא במאי שירצה לעשות מאץ טייק לשיר הזה ולשחזר אותו אחד על אחד היום… אשמח שאם יש אחד כזה יפנה אלי באמצעות זרקור. זה יהיה אושר (כמובן שנדרשת הסכמת להקה מקומית חחח)

מה העצה הטובה שאי פעם קיבלת ממוזיקאי אחר?

אני חושבת שאחד הדברים שבאמת עשו לי הבדל בקריירה וגם היתה עצה מדהימה, היתה של טמירה ירדני שמבחינתי היא מוזיקאית לכל דבר. גם היה לה פעם צמד, טמירה ודודו, עם בעלה ז"ל.

זה היה להסכים לשיר שיר של מישהו אחר. אז לא קראו לזה קאבר. טמירה ירדני נכנסה לחדר החזרות שלנו בקיבוץ גבעת השלושה, לשם היו שולחים אז להקות לסוג של קייטנה… עשינו חזרות בת"א המון זמן ואז הפיניש, השבוע האחרון, היה לא פחות ולא יותר: על במה, ואותה במה גם אחרי זה עשינו את המופע בכורה.

אלה היו חזרות שלמות, עם תאורה, עם הגברה, עם כל הצוות. כולם היו משולמים, ככה עבדו. ואז יוצאים לטור באולמות, זה היה הטור הראשון שלנו. היינו מיודעים אז לגודל של צוותא תל אביב ואולמות אזוריים של קיבוצים. מי שהפיק את המופע הראשון היה יזהר אשדות שלקח את הכבודה ממשה לוי, שני הנסיכים שזכיתי לעבוד איתם. יזהר הפיק את המופע והיינו מנגנים שעות וכולם היו שותפים לכל דבר, והיו ויכוחים, והסכמות והצבעות ובסוף מופע. אל תשכחו שהאלבום הראשון היה מאוד בסיסי, משה לוי תודה לאל נתן את הטאץ' שלו ונוצר אלבום מופת, אלמותי: מהסנייר הראשון של ז'ון ז'אק גולדברג ב"גיבור גדול" ועד "רק מתוך שינה" שחתם את האלבום באצבעותיי שלי. אז בערך, אגב, הפסקתי לנגן… אז חל אצלי הברייק מנגינה מאיזושהיא סיבה שעד היום אני לא כל כך מבינה אותה, אבל זה קרה. אולי בגלל שהם לקחו מושכות אני לקחתי אחורה? עד אז כתבתי עם פסנתר. "גיבור גדול" נכתב ככה, "מתל אביב לביירות" וכו'. נכנסה לחדר החזרות טמירה ואמרה "טוב, המופע ממש מצוין. כל המדינה שואגת את "גיבור גדול", "תיק תוק", "לא עובדת בשביל אף אחד", "אהבתי אותך אז". כל שיר היה שלאגר, כבר יש כרטיסים סולד אאוט לאיזה עשרים ומשהו הופעות קדימה באולמות גם של 800 מקומות, אזוריים. כל מה שצריך לעשות עכשיו זה שתעשו ביצוע לשיר מוכר". כולם עפו עליה ואמרו לה: "נראה לך? למה, יהודית רביץ (שהיתה אצלה אז) שרה שיר של מישהו אחר? קורין אלאל שרה שיר של מישהו אחר??". הכוונה היא כמובן לא לשיר שמישהו אחר כתב לה או הלחין לה, זה תמיד היה לגיטימי ורצוי. אלא לשיר שיר מוכר של מישהו אחר. לא קראו לזה אז עוד קאבר או גרסת כיסוי. אני למעשה הייתי הזמרת הראשונה שלקחה את העצה הזו מטמירה, חרף כל ההתנגדויות של להקה מקומית אז. טמירה אמרה "אני אעזור לכם לבחור: אנחנו נעשה את "כמו צמח בר"". ואני זוכרת שהכוס תה שהיתה לי ביד נפלה, ויזהר אשדות אמר "וואוו, זה רעיון מדהים!". ונכנסו לאולפני הרודס שכבר לא קיימים בכיכר המדינה והקלטנו גרסת כיסוי תקדימית ל"כמו צמח בר". הקלטנו סינגל, מה שלא היה נהוג, כשהמופע כבר היה גמור ומוכן, כבר היו תאריכים בצוותא. מיד נכנסנו להפקה עם NMC שקראו להם אז CBS שהסכימו לעשות את השיר הזה, למרות שהייתי אז זמרת מאוד מצליחה אבל גם מאוד בתחילת דרכה, עוד לא היו אז מכירות של 20,000 עותקים.

אחרי הגיעו כבר נוער שוליים עם "לך איתה" ואני לא צריכה להגיד שטמירה לקחה את זה למקומות נוספים לאורך השנים… היום אין מישהו ששר קודם כל את שיריו, קודם כל שרים שירים של אחרים.

וזו היתה החלטה ששינתה את עולמי, העצה הענקית, הרעיון הכי טוב שקיבלתי ever כי בעצם זה הקל עלי לנטרל רגע את הבחורה שהיתה גם המפיקה, וגם הזמרת, וגם הסטייליסטית וכל מה שהיא עשתה סביב עצמה ולהתמסר ללחן וביצוע ומילים כל כך תקדימיות ומדהימות של רחל שפירא שביטאו והוציאו ממני משהו שקודם לא היה והיתר היסטוריה. זו היתה העצה הכי טובה שקיבלתי: "כמו צמח בר".

תעשיית המוזיקה בשלהי שנות ה80' שונה מאוד מזו של היום.

יש משהו שאת מתגעגעת אליו? משהו שהיית משנה בה?

היא היתה שונה כי חברות תקליטים שילמו אותנו ולאומן כמעט ולא היה say.

בשביל שתשמעו את כל השירים שאני שרתי, את כל השירים שקורין אלאל שרה אז, בשביל שתוכלו לשמוע את כל מה ש"נושאי המגבעת" או כל מי שהיה בסביבה המוזיקלית שלי אז – אנחנו היינו צריכים לקבל אישור מחברת התקליטים. הם מימנו אותנו והם החליטו איתנו או בשבילנו בחלק מהמקרים. היה לי מזל גדול, באמת מזל גדול, שהצלחתי. כי אני חושבת שאם לא הייתי מצליחה, אז הפתיחות כלפיי לא היתה ממשיכה לאורך 4 אלבומים: הראשון, שני, שלישי ו"נפגשים". באמת שהיה לי מזל גדול שהיה לי שילוב גם של הצלחה מאוד גדולה, גם של מראה, גם של זמן בעולם. אני הגעתי בזמן. מה שאני עשיתי יכול היה לקרות רק אז. אני פחות מתגעגעת לתחושה של הפטרוניות, כן?שכשבאתי עם שירים מסויימים אמרו לי "תשני פה בית, תשני פה פזמון". אני פחות מתגעגעת לזה שכשביקשנו שמשפחת אלייב תצטרף ותנגן ב"אדית פיאף של תל אביב הקטנה" לזכרה של טליה שפירא ב"נפגשים", האלבום האחרון שלי בNMC, ובעצם בתחילתו של העולם הדיגיטלי או לפחות קריצה לעולם הזה. אני נאלצתי כמעט להוציא מכיסי כסף כדי להביא אותם לנגן בשיר הזה, האקורדיאון וכל מיני כלים האקזוטיים גרוזיניים אחרים שהם הביאו. אני פחות נהניתי מזה שאני צריכה להתחנן שמרגלית צנעני תשיר איתי את "פתח לי". כולם הרימו גבה ואמרו "איך זה שזמרת רוק עושה דואט עם זמרת ים תיכונית? איך דבר כזה ייתכן?" ואני לא ראיתי את זה ככה. אני ראיתי את זה שאני עושה דברים שאני רוצה לעשות, כמו דואט עם אישה שהיא פורצת דרך. מבחינתי "חומות חימר", האמירה שלו, אפילו דברים שהגיעו יותר מאוחר. אני חשתי אותה, מבחינתי זמרת החתונות שקמה מ"אבד דרכים בתלתליי" ועומדת במיינסטרים ומנחה תוכנית טלוויזיה מה שהיא אז עשתה, ובכלל מבחינתי היא היתה סוג של טינה טרנר. אני ראיתי בה דבר אדיר והיו מלחמות, וואוו… איזה מלחמות כדי לעשות את "פתח לי" עם מרגלית צנעני. זה האזור שאני פחות מתגעגעת אליו בשנות ה80'.

האזור שאני כן מתגעגעת אליו זה התקציבים שהיו, זה שאיפשרו לי להיכנס לעוד ועוד שעות הקלטות עם משה לוי, עם יזהר אשדות, עם גלעד עצמון. לעשות התנסות, לעשות עבודת אולפנים, להכיר ציוד הקלטה מקרוב, לשבת שעות עם מורנו טכנאי ההקלטה ולראות אותו ממקסס. זכיתי לכל כך הרבה רגעי חסד שלפעמים יש לי ממש דמעות בעיניים, כי היום אני אפילו לא יודעת מתי המיקס קרה, הוא פשוט קרה. רונן הילל שולח לי אותו או ג'נגו ויש מיקס ואני אומרת "איזה יופי". לא היה את זה, היום כל הציוד יותר קטן, כל העולם נכנס פנימה, זה השתבללות. אז כולם השוויצו "יש אולפן חדש, לכו תראו את הקונסולה". היום זה הכל כך כך אנחנו, הכל כל כך דיגיטלי, כל כך מאפשר ולא מאפשר לעשות מוזיקה שאתה בעצם בסוף צריך לזקק ולהגיד "יש לי שיר? או אין לי שיר", כי רוב מה שאח"כ יהיה זה איך תעטוף אותו, ואת החלק הזה אני הרבה פחות אוהבת היום כי זה דורש שהמון מהעשייה שלי תהיה עסוקה בשיווק ופה בדיוק הקונפליקט כי לא לכל אחד יש תקציבים. לי למשל אין, ואני ממש נערה עובדת עד היום הזה ואני מופיעה בלילות ומשלמת בימים. ככה זה. אין לי אמרגן מעלי, אני אחת מזמרות האינדי, אחת מיוצרות האינדי הראשונות שבחרו לייצג את עצמן כשחברות התקליטים קרסו. לא היה לי אמרגן, לא היה לי מי שייקח אותי הלאה. ובעצם כמעט כולם היום ככה, אני פשוט ותיקה, אבל כולם מקליטים לבד, כולם מחליטים על עצמם. זה כמובן יוצר שוק פרוע שקשה מאוד לדעת מה טוב ומה לא, השדרנים מוצפים והכל דיגיטלי ואתה מקבל מיליון מיילים ביום של שירים ואתה רוצה להקשיב לכל אחד… גם השדרנים, גם העורכים, גם התקשורת, העיתונאים ועם הזמן גם עולם הריאליטי כמובן נכנס והפך לגורם משפיע ולפקטור משנה עולמות. כך שאם הסיפור שלך לא מספיק מעניין, כמו שאני מזכירה ב"כל שנה ביוני" אז אתה לא. ואני לא. אני לא מוכנה להתפשט כדי להצליח, never ever, מעולם לא היה. אז זה החלק שאני פחות מתחברת אליו היום אבל אני מעוד מתחברת לדור הדיגיטלי, אני לוקחת קורסי מדיה, אני עושה את המדיה הדיגיטלית שלי, אני חזקה בה מאוד, אני ממש דוהרת עם הרשתות שלי לאן שאני יכולה להישאר בהן אני מצד אחד ומצד שני להיות זו שמביאה רעיונות חדשים.

כל זה יכול לעבוד כל עוד מתקיים "חוק השיר הטוב" מתחת למעטפת הזו, כי רק מעטפות זה לא עובד.

צילום: נמי כרמי

דיברת קודם על הנוכחות שלך ברשתות ועל כך שאת גם מביאה רעיונות חדשים.

איך זה בא לידי ביטוי בכל הקשור לשיווק שלך?

יש חנות אונליין בשם "עיבריש טי שירטס" שנפתחה בקורונה ושאני שותפה בה עם בחור מקסים בשם דני ברסלר, הייטקיסט.

זה כמו טי שירטיים באנגלית שמדברים עברית עם ניקוד עברי, ממש מקסים כמו נגיד "אחות על מלא", "כפרה עליך" והכל כתוב באנגלית ומנוקד בעברית.

אני שוטטתי בקורונה בהרבה מאוד אתרים וראיתי את זה והייתי עושה להם לייקים, ונוצר בינינו קשר. הוא סיפר לי שכשהוא היה עולה חדש, ההורים שלו היו אז בני 30 פלוס ולמדו עברית דרך הקלטות שלי וזה דיבר אליהם מאוד. הם באו מרוסיה, הם אהבו מאוד רוקנ'רול והרוק שלי דיבר אליהם, הם שמעו אותי ולמדו לדבר עברית דווקא מהאמירות שלי, ממשפטים מהשירים שלי. זה מאוד ריגש אותי שהוא סיפר את זה והצעתי לו לעשות ליין של טישירטים שלי, תיקים וכוסות. וזה קיים וזה מדהים וזה מספר את הסיפור של השירים שלי. מה שהתחיל לקרות זה שהמון אנשים קונים אותם ומתחילים לבוא להופעות איתם וזה קצת משלב את העולם של האונליין ביחד עם העולם האמיתי, של החי, שאני הכי מתחברת אליו, של הופעות חיות.

https://www.ivrish.co.il/si-himan

בין השאר אני בעצמי פותחת בקרוב ליין שלי של תחתיות לכוסות, לדרינקים, שאני מעלה עליהם את כל התקליטים שלי כי בעצם הן נראות כמו תקליט.

הראשון שקיבל את זה זה כמובן "האלבום העשירי" שיש עליו סריקה לספוטיפיי וליוטיוב, זה נורא יפה.

אני עושה סטים נגיד את האלבום הראשון, שני, שלישי ורביעי שזה היו הmain albums ומתחת עוד תחתית אחת "בקרוב אגיע רחוק".

או את "האלבום העשירי" ומתחתיו 4 פלייסמטס עם כל הסינגלים שכבר קיבלו קליפים כדי שאנשים ייכנסו יותר לקליפים.

בינתיים הצבנו גם רול-אפים בכל ההופעות ואנשים פשוט עומדים עם הסלולר שלהם וסורקים אותי והמספרים קופצים במאות וזה מרתק ומטורף לראות כמה בעצם איך אף אחד לא מבין איפה המוזיקה היום ובסוף מה שצריך לעשות זה לעזור לאנשים למצוא את הכתובת ואני חושבת שמריבוי כתובות לא מגיעים.

לכן החלטתי לעשות שילוב: על הכוסות שדני מדפיס אם כתוב למשל "זמן אחר מתחיל עכשיו", על הכוס הזו יהיה ברקוד שמוביל אותך לאלבום שממנו לקוח השיר הזה.

אם מישהו לוקח כוס שכתוב "צריך להגיד אהבה" או "רצה קדימה", יהיה ברקוד שלוקח אותך לאלבום העשירי.

לאט לאט הדברים יהפכו להיות יותר ויותר benefiting כי חוץ מאנשים שמגיעים למספרי ענק ועתק, אנחנו לא רואים כסף. התעשייה של המוזיקה בלעה את עצמה, זה כבר רק "תראו אותי, תשמעו אותי והעיקר שתדעו שהוצאתי אלבום".

אבל בסוף, לא כל אחד יש לו את הכוחות להופיע כמוני, להיות פייטרית כזו של דרכים ובכל הזדמנות ובכל טלפון שמישהו מצלצל, כותב, שולח מסנג'ר, ווטסאפ, אינסטגרם, טיק טוק, כל דבר שרק רוצים אני שם קופצת מיד ואני קיימת, אקטואלית, רלוונטית, מתמצאת, עושה קורסים בניו מדיה כל הזמן.

המטרה היא בעצם איכשהו כן להבין שהדור שלנו, הדור של הרוקנ'רול שלי, בכלל צריך להבין את הקפיצה הזו ולמצוא דרכים להתפרנס ולהוסיף פרנסה לעשייה שלנו. ומרצ'נדייז זה הדבר הכי מגניב בעולם כאילו… אין דבר כזה שאתה בא לקונצרט טוב ולא קונה… נגיד הלכתי למופע של ניק קייב והדבר הראשון שעשיתי זה לקנות טישירט שלו וזה בכלל לא משנה שהן אף פעם לא במידה שלי אבל אני שומרת אותן בכל זאת, זה הדבר הכי מגניב שיש. ואם יש גם מחברות או מדבקות… נגיד מצאתי לאחרונה בדברים שלי קופסא ענקית של מדבקות של "גרפיטי תל אביב" כשהוצאנו את השיר והלכנו לכל תחנות הרדיו והדבקנו מדבקות והן היו כל כך טובות כי אז עשו דברים כל כך טוב. זו מדבקה בת 33 שנה מ87' והיא פשוט דביקה בצורה מטורפת. מצאתי איזה 100 כאלה, אז אני ממסגרת אותן ומוכרת אותן בהופעות שלי באמת אבל לאספנים, כי הן פשוט פריט לאספנים. מי שרוצה יכול גם להוציא ולהדביק אותה אבל אחרת היא מגיעה ממסוגרת ואני חושבת שזה דבר נורא נורא יפה להעביר בדור הדיגיטלי הזה את מה שהיה אז להיום, כי אחרת זה פשוט ייכחד, לא ידעו על זה. מצלמים את זה, מספרים את זה במדורים כמו שלך, אבל אנחנו רוצים להזמין את הקהל גם להיות נוכח. אז אי אפשר לחיות רק מזה שאתה עושה פעם בכמה זמן הופעה גדולה בתמונע או בקיסריה או… המקומות האלה שמוכרים שם מרצ'נדייז. אז אני אפתח ליין שלי לכל הדברים היפים האלו. בינתיים אני מייצרת, מכינה את זה. החשיפה, הבכורה של זה תהיה בתיאטרון תמונע ואחרי זה יהפוך להיות ליין שכל אחד יוכל להיכנס ולהזמין את המוצרים שלי מחנות אונליין קטנה ויפה, חנות קטנה ומטריפה, ולהגיע אלי.

צילום: איציק דיירי

מתי בפעם האחרונה שיר ריגש אותך עד דמעות?

השיר של עמיר לב "כחול וירוק", גם הקליפ וגם השיר גורמים לי לדמעות רוב הזמן.

אני מסוגלת לשמוע את השיר בלופ ופשוט לשבת ולבכות.

השיר החדש של ג'נגו "כוכב שוליים" גורם לי לדמעות.

השיר של שורטי "מתנות" מאוד מאוד ריגש אותי בתקופה ששידרתי ברדיו ומצאתי את עצמי הולכת אליו כל הזמן.

סיון שביט ריגשה אותי בזמנו עד דמעות עם השירים שלה, דווקא עם באיפוק שלה ובדרך שבה היא שרה. אתי אנקרי ששרה על "מיכאל"… הדברים האלה שמשאירים אותך עם איזשהו סוד, עם תשובה לא פתורה, האיפוק, היכולת של האמן לספר משהו עצוב ולהגיד "אני לא עצוב, אני רק מספר אותו". הם אלו שמרגשים אותי עד דמעות.

אם יכולת לבחור אמן אחד, חי או מת, מקומי או בינלאומי, שייכנס איתך לאולפן ההקלטות. מי זה היה?

וואוו, יש כל כך הרבה. זה נורא קשה לבחור רק אחד, זה לא הוגן גם.

הייתי מתה, מתה, מתה, מתעלפת לעשות דואט עם מיק ג'אגר או עם טינה טרנר, שני אהוביי הגדולים.

ג'ניס ג'ופלין, כריסי היינד. אני ממש ממש הייתי מתעלפת לזה.

ופה בארץ, עם שלום חנוך. זה יכול להיות היה בשבילי.. אני כל כך מחכה, שנים, שנים…שהוא ירצה, שהוא ישאל. אבל הוא לא יודע את זה.

אז אותתי לו עם "שחק אותה, גלגל אותה" בשנים ההם עם הקאבר, עם להקה מקומית.

אבל אני חושבת שבעיקר הייתי רוצה לעשות איתו משהו כמו "הולך נגד הרוח" או "אהבת נעוריי", משהו מהשירים האלה שלו. וואוו, כמה הייתי רוצה והייתי גם מביאה את המפוחית שלי, חד משמעית.

לקראת סיום: הופעות.

בתקופת הקורונה, קיימת הופעות ביתיות אינטימיות.

את מעדיפה את הקהל הגדול או את האינטימיות של הופעות קטנות?

זו תשובה שהיא כמעט אחידה, אך תלוי איך מגדירים "קהל גדול".

הכי גדול שאני עושה בעצמי לאחרונה זה תיאטרון תמונע שזה מקום ל140 איש והכנסתי 200.

זה המון בשבילי כי זה ממש מסע בחירות.

אני עושה שוב תמונע ב17 וב18 לנובמבר ומארחת את אסי לוי ב17, שחקנית-זמרת שאני מאוד אוהבת ומחוברת ודנה ברגר ב18, ואתם הראשונים לדעת. דנה היא בלב שלי, הופיעה איתנו המון לאורך כל השנים ואני איתה.

והנה עוד פצצה בלעדית: אנחנו מקליטות השבוע את "גן מאיר" ("ראש השנה"). יש לנו ביצוע מדהים שקיים ביוטיוב. אבל זה יהיה ביצוע אחר חדש שאנחנו מקליטות אצל ג'נגו.

ואני בעצמי מבטיחה להיות נוכחת עם הלהקה החשמלית שלי, שמורכבת מאנשים מדהימים: "ג'נגו" עמיר רוסיאנו על הבס, אלעד שודלר עם החשמלית והאקוסטית, זוזו גינצבורג חשמלית וקלידים, אני בעצמי קלידים ומפוחית, איתן רז תופים. ממש הרכב מקסים שקצת מתכתב לי עם ההרכב של להקה מקומית כי הוא מאוד נקי, נטול פוזות.

בתקופת הקורונה עשיתי המון הופעות קטנות, זה סוג שאני מאוד אוהבת והסוג של תמונע אני מאוד אוהבת, צוותא אני מאוד אוהבת, לא הייתי שם הרבה שנים עם מופע שלי לבד. לאחרונה אני מתארחת בגריי תל אביב כמה פעמים עם "הטריו הטוב" שזה אני, ג'נגו ואלעד שודלר.

יש לנו הרבה סוגי הופעות: יש משהו מאוד שואב בהופעה קטנטנה אבל מאוד מעניק.

התנסיתי בתקופה האחרונה בהופעות ענק עם אביב גפן בראשון פארק, 13,000 איש וזה היה חלום… רציתי להשאר על הבמה כל ההופעה אבל היה לי רק שיר אחד שם לעשות, שיר הsigniature כמו שאביב הגדיר אותו "גיבור גדול" ואצל שלמה ארצי הוזמנתי ל21.5 לשיר שיר אחד ונשארתי לשלושה, כי היה כל כך טוב.

זה באמת מרתק אני בטוחה להגיע לכזו כמות קהל שוב.

למען האמת, אם מסתכלים על ההיסטוריה שלי אז אני אף פעם לא באמת מילאתי כאלו. עשיתי את נגיד "ליל אהבה בצמח" עם פורטיס, עשיתי המון פעמים את "קאמרי" תל אביב שהיה אז 1,000 איש.

עשיתי אולמות איזוריים של 800 – 900 מקומות פשוט 20 פעם בחודש בתקופת להקה מקומית אבל בשנים האלו מאז כל השבר והחיבור המחודש, לא עשיתי.

אני מופיעה הרבה בספריות, בקיבוצים, אני מאוד אוהבת להופיע ברחוב, אני מוזמנת לכל מיני פסטיבלים ואני עושה את זה ווואלה הפנים קדימה. אם ייצא לי למלא את שוני לבד אני לא אגיד לא.

מה הדבר הכי מביך שקרה לך בהופעה? איך התמודדת איתו?

אני כל כך קשוחה ומנוסה ושום דבר לא ממש מביך אותי. במועדון "הפינגווין" היתה דליפת מים מהתקרה וזה חישמל את המיקרופונים, אז פשוט סגרנו את הכל ושרנו אקוסטי.

היו פעמים שציודים לא עבדו או שהופענו במערת בית ג'וברין עם עטלפים, אבל לא משהו שבגללו חשבתי להפסיק הופעה.

מבחינתי מרגע שמתחילה ההופעה הקסם מתחיל.

לסיום, יש הופעות מתוכננות בקרוב?
כן, הרבה.

ב8.10 אתארח בגריי תל אביב אצל דנה ברגר במופע האקוסטי שלה, עם הטריו שלי (עם ג'נגו ואלעד)

בנובמבר מופעי להקה, חשמלי השקת "האלבום העשירי" ב"תיאטרון תמונע" ת"א:

17.11 מארחת את השחקנית זמרת אסי לוי

18.11 מארחת את דנה ברגר

לרכישת כרטיסים: https://www.tmu-na.org.il/?CategoryID=102&ArticleID=5549

לצפייה בקליפים נוספים מתוך "האלבום העשירי":