מתן בכור
מעריצי דה אופספרינג (The Offspring) נאלצו להמתין כמעט עשור כדי לקבל מלהקתם האהובה אלבום חדש. זה היה עד כדי כך ארוך עד שחלקם אפילו חשבו שזה לא יקרה לעולם אבל הנה, בסוף השבוע האחרון, לאחר ההפסקה הארוכה ביותר שענקי הפאנק (או הפופ-פאנק, נתון לדעתכם האישית) הוותיקים עשו בין אלבום לאלבום, קיבלנו את אלבום האולפן העשירי במספר של דה אופספרינג – "Let the Bad Times Roll". האלבום, שהופק על ידי מפיק העל האגדי בוב רוק והיה הראשון ללא הבאסיסט ואחד ממקימי הלהקה גרג קיי שעזב ב-2018, הוקלט בין 2013 ל-2019. הוא בכלל היה אמור לצאת בתחילת שנה שעברה אבל, וול, קורונה. בסקירה שאבצע כאן אנסה להבין האם האלבום הזה טוב, אבל מעבר לכך, האם הוא עומד בציפיות של אלבום שיוצא כמעט עשור אחרי האלבום הקודם?
נתחיל עם הבעיה הגדולה של האלבום הזה. לפני שנצלול לשירים, לסינגלים, לרגעים היותר טובים והפחות טובים של האלבום, צריך לשים פה דגש גדול על עניין רציני. האלבום קצר מאוד (קצת יותר מ-33 דקות), אבל זה מתקבל ("Splinter" המצופה של שיצא ב-2003 היה קצר יותר). הבעיה הרצינית היא שמתוך 12 שירים באלבום, רק 6, כלומר רק חצי, באמת חדשים. אם אתם מבולבלים, אז אסביר: השיר "Coming for You" שנכלל באלבום יצא כסינגל לפני שש שנים והכללתו באלבום תמוהה. השירים "We Never Have Sex Anymore" ו-"The Opioid Diaries" בוצעו בהופעות חיות של הלהקה וקהל המעריצים כבר מכיר אותם היטב (את השיר הראשון הקהל מכיר כבר עשור, את השני 'רק' חמש שנים). הגרסה האינסטרומנטלית ל-"In the Hall of the Mountain King" ו-"Lullaby" הם לא באמת שירים, אלא יותר קטעי מעבר וגם הגרסה החדשה והמרגשת ל-"Gone Away" לא מחדשת שום דבר, שכן הלהקה מופיעה איתה בהופעות חיות קרוב לעשור.
אז בשורה התחתונה, אם אתם מעריצים שעוקבים אחרי הלהקה מקרוב, קיבלתם באלבום הזה רק 6 שירים חדשים ואחרי המתנה של כמעט עשור אין ספק שזה מאכזב. אבל אחרי שאמרנו את זה והכנו את הקרקע, ננסה להבין עכשיו האם האלבום הזה טוב כפי שהוא. משום שהוא כל כך קצר אפשר לעבור בכיף על כל שיר ושיר ונתחיל עם טראק הפתיחה "This Is Not Utopia". זהו שיר פתיחה קלאסי לאלבום של אופספרינג שכולל את הוייב המוכר שלהם עם קריאה לפעולה בטענה שאמריקה רקובה מן השורש (נושא שהלהקה מדברת עליו בערך בכל אלבום). הפתיח מעביר אותנו בצורה נהדרת לשיר השני, שיר הנושא של האלבום והסינגל המוביל – "Let the Bad Times Roll". גם השיר הזה מסתכל על אמריקה בנקודת מבט ביקורתית המתארת מצב בלתי אפשרי. השיר הזה כנראה לא ייזכר כאחד מהטובים של הלהקה, וייתכן שהוא נבחר כסינגל מוביל רק משום שהוא מתחבר ישירות למצב הנוכחי של העולם ושל אמריקה בפרט.
(כנראה שנבחר כסינגל מוביל רק כי הוא מתאים לתקופה. "Let The Bad Times Roll")
השיר השלישי הוא "Behind Your Walls", אחד מהטובים באלבום. לטעמי זהו השלב בו האלבום נכנס לנקודת השיא שלו למרות שזה לחלוטין מוקדם מדי לזה. אם נסתכל על השיר לבדו, זה לגמרי שיר שהיה שווה לחכות עבורו הרבה זמן. לזכות אופספרינג ייאמר שכמעט כל השירים החדשים באלבום הזה הם שירים איכותיים, לא "פילרים" שנועדו למלא אלבום, אלא באמת מורגש שנעשתה עבודה ארוכה ומאומצת על כל אחד ואחד מהם. זה מוביל אותנו לשיר הבא, "Army of One", השיר הטוב באלבום לפי דעתי והפוטנציאל הגדול ביותר ממנו להפוך ללהיט. הפזמון קליט ולא יוצא מהראש, השיר כמכלול נשמע כמו הומאז' אחד גדול לרמונז ולדד קנדיז גם יחד, והתוצאה מהפנטת. גם הסולו בסוף נהדר ונותן וייב של תקופת "Americana". השיר הבא, "Breaking These Bones", ממשיך בקו החיובי של החלק הראשון של האלבום ולגמרי יכול היה להיות להיט בתחילת שנות ה-2000, אבל אחריו מגיעה ירידה גדולה.
זה קורה בגלל שהשיר השישי, השיר שפותח את נקודת האמצע של האלבום הוא שיר רע. להפך. "Coming for You" הוא שיר מעולה. הוא היה להיט ענק ב-2015. וזאת בדיוק הבעיה. זה קרה לפני פאקינג שש שנים. אחרי שלושה שירים חדשים ומעולים, האנרגיה אוטומטית יורדת אם שומעים שיר מוכר וגם מרגישים שאין לו קשר לאלבום. עדיף היה להשאירו בחוץ לטובת השיר, האלבום, הלהקה והמעריצים. לאחר מכן מגיע הסינגל השני "We Never Have Sex Anymore", שיר חביב לשמיעה, מאוד ידידותי וכיפי אבל די בומרי ויש יגידו מביך מבחינה לירית מצידו של הסולן דקסטר הולנד. זה שיר שמדבר על זוג מבוגר (יחסית) שכבר לא עושה סקס, אבל נראה שהוא מפספס איכשהו את המטרה כי הוא לא נשמע רציני מצד אחד, וגם לא לגמרי נשמע כמו פארודיה מהצד השני. השיר הזה, למרות נגיעות הג'אז המעניינות, פשוט נשמע לא מספיק טוב והאלבום די נעצר במצב סטטי בשלב זה. ואז מגיעה נעימה אינסטרומנטלית בת דקה של "In the Hall of the Mountain King" המוכר. לא ברור אם זו בדיחה פרטית או למה בדיוק השיר הזה משמש כאן, כי אין לו באמת סיבה לקחת מקום כשיר באלבום מעבר לכך שאנחנו שומעים קאבר רוקיסטי לנעימה שכולנו מכירים. מה נסגר?
(שיר מעולה, אבל יצא לפני שש שנים ולא ברור מה הוא עושה באלבום הזה. "Coming For You")
בשלב זה ציפיתי לעלייה רצינית בקצב ובאיכות, אבל "The Opioid Diaries", למרות שמזכיר את תקופת "Ixnay on the Hombre" (האלבום האהוב עליי ביותר של הלהקה באופן אישי), לא עמד בציפייה הזאת. זה שיר נחמד, שאולי אם היה ממוקם בסדר אחר באלבום היה מצליח לתפוס אותי יותר, אבל השירים שהיו לפניו היו רדודים מדי והוא נאלץ להיכנס לפוזיציה בלתי אפשרית מבחינתו. בשלב זה של האלבום, כבר סימנתי לעצמי שהחלק הראשון היה בסדר גמור, אבל מנקודת האמצע די הלכתי לאיבוד. השיר הבא, "Hassan Chop", הפתיע. הוא נשמע כמו משהו שאופספרינג היו צריכים להוציא בשנת 2000 ודרומה ואיכשהו התגלגל ללצאת ב-2021. גם נשמע שדקסטר הולנד נכנס למוד שונה לחלוטין בשיר הזה ואם לא הייתי שומע על פי איכות הסאונד, הייתי אומר לכם שזה שיר שהוקלט אי שם בסוף שנות ה-90'. לא השיר הגדול שציפיתי לו, אבל אחלה יציאה.
ואז זהו, האלבום בגדול די נגמר. זה היה רק השיר העשירי אבל שיר מספר 11 הוא גרסה אקוסטית מקסימה ל-"Gone Away" ושיר מספר 12 ("Lullaby") הוא אאוטרו שכולל חלקים מ-"Let the Bad Times Roll". אז נתעלם מהאאוטרו הזה, אבל נתעכב שנייה על הגרסה החדשה של "Gone Away". היא מרגשת ועושה צדק לתוכן העמוק כל כך של השיר (למרות שאני עדיין חושב שהגרסה המקורית טובה יותר). אבל האם באמת קאבר שלהקה עושה לעצמה צריך להיכנס לאלבום חדש לגמרי? לא היה פשוט יותר להוציא אלבום אקוסטי (אגב, במקרה של אופספרינג אני בעד לגמרי) או להוציא את הגרסה בלי קשר לאלבום? זה פשוט נראה כאילו היא תופסת כאן מקום לשירים אחרים, ואם לא היו כאלה, אולי היה עדיף לאופספרינג להמשיך לעבוד עוד קצת ולתת לנו אלבום שבאמת נוכל להגדיר כ"חדש", בלי כוכביות ובלי הסברים למה שיר מסוים הוא לא באמת חדש.
(מרגש ומקסים, אבל האם באמת יש לו מקום באלבום שכולל שירים חדשים? "Gone Away")
זמן סיכומים. איך האלבום? הוא בסדר גמור. קליל לשמיעה, עובר מהר, סאונד אופספרינג-י קלאסי וכיפי. איך השירים החדשים (אלו שלא הכרנו לפני)? האמת היא שהם מצוינים, אני מגדיר 2 מהם ("Behind Your Walls" ו-"Army of One") כהטובים ביותר באלבום. אבל צריך לזכור שלא הייתה להם יותר מדי תחרות, שכן הם התחרו עם אאוטרו מוזר, קאבר לנעימה קלאסית, קאבר אקוסטי לשיר של הלהקה עצמה (אדגיש ואומר – גרסה מקסימה שמאוד אהבתי) ועוד 3 שירים שכבר הכרתי הרבה לפני שהאלבום יצא. ובהסבר הזה נעוץ הטעם הרע שיש לי בפה. עבור חובבי רוק מהשורה אמליץ בכיף להאזין לאלבום הזה. אני לא מבטיח שתחזרו אליו לשמיעה חוזרת, אבל הוא יעביר לכם אחלה של חצי שעה. עבור מעריצי אופספרינג אני אמליץ להגיע עם גישה טיפה שונה כדי לא להתאכזב. אולי אם תסתכלו על האלבום הזה כ-EP תוכלו ליהנות ממנו הרבה יותר.
אופספרינג לא צריכים להמציא את הגלגל. כולם מצפים מהם להיות עצמם בשלב זה של הקריירה. הם לא צריכים להרשים קהל חדש ובגדול, הם יכולים לוותר לחלוטין על מוזיקה חדשה ורק לעשות הופעות מדי פעם (גם בישראל, שמישהו ירים את הכפפה הזאת כבר!). מהבחינה הזאת "Let the Bad Times Roll" של אופספרינג הוא הצלחה. הוא מנסה להוציא את המאזין לחצי שעה של פאן, אולי לשל קלאסיקה קלה (תלוי מה גילו של המאזין) ושל רגש עמוק ("Gone Away" החדש) וגם מצליח. האם האלבום הזה ייזכר בעוד עשר, 15 שנה מהיום? כנראה שלא. אין בו שום שיר שנשמע כמו להיט פוטנציאלי בסגנון "Self Esteem", "You're Gonna Go Far, Kid, "The Kids Aren't Alright" או "Want You Bad". אבל הוא כיפי, ובשלב זה של דה אופספרינג (מינוס התחושה הרעה שיש למעריצים הכבדים מכך שזו תוצאה מאכזבת אחרי קאמבק של טיפה פחות מעשור מבחינת כמות התוצרת החדשה), זה כנראה מה שהם צריכים להיות.
ציון: 3 מתוך 5.
מה טוב? השירים "Behind Your Walls", "Army of One" והגרסה החדשה ל-"Gone Away".
מה פחות טוב? חצי מהאלבום לא באמת חדש ויש ירידה רצינית אחרי נקודת האמצע.
(יש פה להיט פוטנציאלי. "Army of One")
