מתן בכור
הקאמבק הכל-כך מתוקשר של אבריל לאבין הוא לא באמת קאמבק. את הקאמבק שלה היא כבר עשתה לפני שלוש שנים עם אלבום בשם "Head Above Water", האלבום ראשון שלה אחרי שש שנים של שקט, גירושין ומאבק קשה במחלת הליים שהביאה אותה לסף גסיסה. אז מדוע כלי התקשורת השונים (בעיקר בחו"ל כמובן, כי בארץ אבריל זוכה להתעלמות כמעט מוחלטת מהמיינסטרים המוזיקלי) מפמפמים לכולנו על קאמבק באלבום החדש והשביעי שלה במספר, "Love Sux"? ובכן, התשובה נעוצה בסאונד ובסטייל.
בעוד "Head Above Water" היה אלבום קאמבק שנשמע כמו ניסיון חסר חיים של לאבין (ובעיקר של חברת התקליטים שלה) להשתלב במוזיקה המיינסטרימית הנוכחית, האלבום החדש הוכיח כי הקנדית בת ה-37 היא היחידה שיודעת מה טוב בשבילה. באלבום החדש, שהופק על ידי מפיק העל של הפופ-פאנק ג'ון פלדמן (גולדפינגר), מוד סאן (בן זוגה הנוכחי של לאבין) וכלל עזרה מטראוויס בארקר (בלינק 182) המגמה ברורה: בלדות ושירים אלקטרוניים דלוחים וחסרי אלמנט רוקיסטי OUT, פופ-פאנק, מסיבות קולג' וגיטרות לפנים – IN.
לאבין דיברה בראיונותיה האחרונים על כך שמדובר באלבום פופ-פאנק קלאסי. היא לא שיקרה. האלבום הזה, אותו היא מתארת כאלבום שרצתה לכתוב כל חייה אך טרם הזדמן לה, יכול להזכיר במידה מסוימת לבוגרים מבינינו את אלבומי הפופ-פאנק המהירים והבועטים של תחילת שנות ה-2000. אלבומים של להקות דוגמת בלינק 182, סאם 41 ודה אופספרינג, שאורכם היה בערך חצי שעה ושכללו בעיקר שירים שלא עברו את קו 3 הדקות. הסאונד אמנם שונה, כי הפופ-פאנק של 2022 לא בדיוק נשמע כמו בתחילת המילניום, אבל הסאונד הכללי מגיע ממקום זהה.
זה בדיוק המקום אליו לאבין כיוונה, והיתרון האדיר שיצרה לעצמה בלהתנתק מלייבל גדול (BMG) ולחתום בלייבל הקטן והעצמאי של טראוויס ברקר (DTA, מבית אלקטרה) למעשה סידר לה חופש יצירתי מוחלט. עד כמה מוחלט? לאבין החליטה על כל דבר בנוגע לאלבום. באמת, הכל. מתי הוא יצא, מה יהיה שמו ומה יהיו הסינגלים. חשוב להבין, לאבין לא צריכה כסף. הסכומים שהיא מקבלת כתמלוגים בכל שנה על "Sk8er Boi" בלבד הם סכומים שכל להקה חולמת להרוויח בכל הקריירה שלה. לאבין, אחרי מספר שנים קשות, נמצאת בסיטואציה בה היא רוצה ליהנות ולהגשים חלומות אישיים. היא שולטת בנרטיב שלה. ואיזה חלום גדול יותר יש לילדה שגדלה בניינטיז ובתחילת שנות ה-2000 מאשר ליצור אלבום פופ-פאנק בועט ומקפיץ?
בהיעדר לייבל גדול, לאבין זכתה לחופש יצירתי מוחלט. הסינגל הראשון מהאלבום, "Bite Me"
זהו האלבום הראשון של לאבין שמוגדר כפופ-פאנק מאז "The Best Damn Thing" מ-2007. אורכו המדויק של האלבום, שכולל 12 שירים, הוא 33 דקות ו-38 שניות. סביר להניח שאם תפעילו אותו במהלך נסיעה בכבישי ישראל, תספיקו לסיים אותו עוד לפני שתגיעו ליעדכם. האלבום נפתח עם "Cannonball", שיר קצרצר (02:18) וטיפה מוזר, שנפתח בצורה מאוד אגרסיבית ולאט לאט די נרגע. בכל זאת מדובר באופנר לא רע, ממנו אנחנו ממשיכים ל-"Bois Lie" (שימו לב לשימוש הראשון של אבריל במונח "Boi" מאז "Sk8er Boi", ניסיון להוכיח כלפי חוץ שמדובר בסוג של חזרה לשורשים עבורה), שיתוף פעולה עם אחד האמנים הכי מתוקשרים ואהובים/שנואים (תלוי באיזה צד אתם, אין ביחס אליו אמצע) של השנה האחרונה – מאשין גן קלי.
בסך הכל שיר טוב, מאוד כיפי וידידותי לרדיו והוא גם כנראה יהיה הסינגל השלישי מהאלבום. השיר הזה, שניכרת בו ההשפעה ההפקתית האדירה של טראוויס ברקר על האלבום כולו, מבשר לנו על הסגנון שנשמע בהמשך. זהו פופ-פאנק קלאסי של שנת 2022, שאמנם נטוע בתחילת המילניום, אבל הפקתו העדכנית נותנת לו גוון דומה אך שונה. טראק מספר שלוש, הסינגל הראשון וכנראה השיר הטוב באלבום, "Bite Me", ממשיך את הפתיחה החזקה יחסית שכללה עד כה רק Sing-Alongs ממכרים.
שיתוף הפעולה עם בלקבר (Blackbear) בשיר מספר 4 והסינגל השני מהאלבום, "Love It When You Hate Me", מוציא אותנו מהסאונד אליו התרגלנו בשלישייה הראשונה. זה עדיין פופ-פאנק, אבל הוא נכתב ומופק בצורה שונה. בדיוק כמו שההשפעה של בארקר הורגשה מבחינה הפקתית בשירים הראשונים (גם ב-"Bois Lie", לדוגמה, מורגש ש-MGK היה חלק מכתיבת השיר), כאן מי שנכנס לתפקיד מרכזי הוא בלקבר שמושך את השיר הזה לכיוון האישי שלו. ראוי להתעכב על הנקודה הזאת.
מסתמן שלאבין כל כך נהנתה מהאלבום הזה, עד שהיא זרמה לחלוטין עם הרעיונות שהמפיקים-חברים שלה הביאו לה. מכיוון שעבדה עם אנשים אותם היא אוהבת ועליהם היא סומכת, היא הרשתה להם 'להשתולל', וייתכן ש'השתוללות' שכזאת לה הייתה באה לידי ביטוי אם לאבין הייתה צריכה להגיש בסופו של התהליך את האלבום ללייבל גדול. היתרון של הקנדית בלהיות עצמאית לחלוטין בא לידי ביטוי בשיר הנושא "Love Sux", שיר מסיבות קליט שחשיבותו העיקרית היא המילים והמסר, שלמעשה משליך על האלבום כולו.
למרות הסאונד העליז, זהו אלבום אישי של לאבין שמפנה אצבע משולשת כלפי כל מי שפגע בה במהלך מערכות היחסים שניהלה בחייה. כמעט כל השירים, אולי חוץ מאחד או שניים, מדברים בדיוק על הנושא הזה. המוטיב החוזר גורם לנו להבין שלאבין כתבה את האלבום הזה קודם כל בשביל עצמה, אולי כסוג של תרפיה מוזיקלית. השיר השישי, "Kiss Me Like the World Is Ending", הוא אחד מהשירים בעלי ההפקה המרשימה ביותר באלבום. מומלץ להאזין לו עם אוזניות להנאה מיטבית.
פופ-פאנק קלאסי של שנת 2022. לאבין ומאשין גן קלי עם "Bois Lie"
שיר מספר שבע הוא כנראה השיר המעניין ביותר באלבום. "Avalanche" אינו יצירת מופת שעוד לא שמענו בעבר מלאבין, אבל כל מעריץ ותיק שלה ירגיש מיד כיצד הוא זורק אותנו שוב לסאונד הקלאסי של תחילת דרכה ושל אלבומים דוגמת "Let Go" ו-"Under My Skin". זה השיר הראשון (והיחיד) באלבום ששואב השראה מאותה התקופה, בה לאבין הושפעה בעיקר מפוסט-גראנג' ורוק אלטרנטיבי.
לא בטוח שזה שיר שיעמוד במבחן הזמן לצד שירים בסגנון דומה שלאבין כתבה בתחילת דרכה, אבל דבר אחד כן בטוח: זה יהיה פאן-פייבוריט ברור עבור המעריצים הוותיקים. השיר הבא, "Déjà vu", ממשיך את המסיבה. ראוי לציין בנקודה זו שכל שיר ושיר ששמענו עד כה קליט בטירוף. בראיונות לקידום האלבום לאבין אמרה שכל שיר באלבום הזה יכול לצאת כסינגל. ושוב, היא לא טעתה. משהו מיוחד קורה בשיר מספר תשע, "F.U." – עוד שיר של הפניית אצבע משולשת של אבריל כלפי האקסים, והשיר היחיד באלבום שטראוויס בארקר הפיק לבדו (ללא ג'ון פלדמן, שהפיק את כל שאר 11 השירים יחד עם מוד סאן). קשה לשים את האצבע ולהגיד מה בדיוק מבדיל את השיר הזה משאר השירים באלבום, כי הסאונד די דומה. הוא מעט יותר אגרסיבי והוא מאוד מזכיר את "Bite Me" במובן הזה. הפזמון העוצמתי והמלודיה הממכרת לא יוצאים מהראש גם הרבה זמן אחרי השמיעה, ולדעתי מדובר בשיר הטוב באלבום יחד עם סינגל הבכורה.
לקראת הסיום אנו מקבלים את "All I Wanted", שיתוף פעולה של לאבין עם מארק הופוס מבלינק 182. שיתוף פעולה מרגש במיוחד לאור העובדה שהופוס הודיע לא מזמן שהוא החלים ממחלת הסרטן, וכן משום שהשיר הזה הוקלט בזמן שהופוס התמודד עם המחלה. עם סאונד בלינק 182-י ברור, נראה שהשיר הזה הוא הגשמת חלום קטנה-גדולה של לאבין, שתמיד דיברה על הופוס כאיידול הגדול ביותר שלה בשנות נעוריה. בטראק 11, רגע לפני סיום האלבום, הלם: בלדת כוח! "Dare to Love Me", שנכתב יחד עם מוד סאן ולמעשה פיתח את הקשר הזוגי בין לאבין למוד, הוא אחלה שיר. באמת, אין תלונות. אבל השיר הזה נכנס ישר אל תוך קטגוריה לא הוגנת בעליל של בלדות-על של לאבין שכוללות שירים כמו "I'm with You", "Don't Tell Me", "Fall to Pieces", "Wish You Were Here" וכמובן "When You're Gone" ואפילו "Head Above Water" מהאלבום הקודם. בהשוואה לשירים ברמה כזאת, "Dare to Love Me", שהוא באמת שיר חביב, פשוט לא באמת עומד בסטנדרטים שלאבין הציבה לעצמה. בגלל שלאבין רצתה לסגור אלבום מסיבה עם שיר מסיבה, השיר שנועל את האלבום הוא "Break of a Heartache", שהוא גם השיר הקצר באלבום (01:51). שיר פופ פאנק מודרני טהור, בלי משחקים, בלי התחכמויות, תכל'ס כמעט כמו כל האלבום הזה של לאבין.
לא יוצא מהראש. "F.U."
למעשה, סיום הפסקה האחרונה די מתארת את כל מה שצריך לדעת על האלבום הזה. אין כאן שום בשורה או חידוש מיוחד, זהו אלבום פופ-פאנק מודרני כמו לא מעט אחרים שיוצאים בשנה-שנתיים האחרונות, רק שבמקרה הזה מי שעומדת מאחוריו היא אחת מהזמרות הגדולות והמצליחות ביותר בהיסטוריה. זמן העבודה הקצר יחסית על האלבום (לאבין עבדה עליו פחות משלושה חודשים, במונחים מוזיקליים זה אומר שהאלבום הזה נעשה במהירות שיא) משתקף בתוצר הסופי, שכולל בעיקר שירי מסיבה רועשים ובועטים שמנסים לעשות לנו כיף על הנשמה.
כשמדברים על ה-"קאמבק" של לאבין מדברים על החזרה שלה למקורות שלה. אז לא, "Love Sux" לא נשמע בכלל כמו המקורות של לאבין וכמו האלבומים שהפכו אותה למי שהיא היום בתחילת הקריירה, אבל הוא נשמע כמו האלבום שלאבין תמיד רצתה לכתוב ולעשות יום אחד, אחרי שהיא כבר תהיה מספיק מוצלחת כדי לעשות מה שבא לה. ובכן, הזמן הזה הגיע.
לאבין החליטה שנמאס לה להקשיב ללייבלים, נמאס לה לנסות להכניס שירים לרדיו, ובא לה לעשות אלבום מסיבה שלאבין בת ה-16 לא תפסיק לשמוע – וזה בדיוק מה שהיא עשתה. לא ברור היכן למקום את האלבום הזה בהשוואה לאלבומים האחרים של לאבין, אבל אגיד בזהירות שייתכן שאם יצליח לספק עוד להיט או שניים, יוכל לעמוד בגאון כאלבומה הטוב ביותר מאז "Goodbye Lullaby" (יותר מעשור). בכלל, כל הביקורת שלי כאן מטופשת. זהו לא אלבום שצריך לעשות עליו ביקורות, וכל כך ניכר באלבום שללאבין לא אכפת מי אני, או כל מבקר מוזיקלי מקצועי אחר, יגידו עליו. מדובר באלבום שפשוט צריך להפעיל מהשיר הראשון ועד לאחרון כדי לצאת מתחושת באסה או ליהנות מחצי שעה של חץ מלא בפאן שיורה עצמו ישר לנשמה.
ציון: 3.5 מתוך 5.
שירים מומלצים: "Kiss Me Like the World Is Ending", "Avalanche", "Bois Lie", "Bite Me" ו-"F.U.".
"Love Sux" הוא האלבום שלאבין תמיד רצתה לכתוב יום אחד, ולא באמת אכפת לה מה המבקרים יגידו עליו. "Kiss Me Like The World Is Ending"
