ה-17.9.91 היה יום ענק בהיסטוריית הרוק: האלבום הכפול של גאנז, אלבום הבכורה של Hole וגם אלבום הסולו השישי של "נסיך האופל" ראה אור. האלבום, No More Tears, כולל כמה מלהיטיו הגדולים ביותר של אוזי ונחשב בעיני רבים לאחד מהטופ 3 שלו. בתור מעריץ גדול שלו, אמאה"ה (אני מאשר את המסר הזה). בעיני האלבום לגמרי שם למעלה עם Blizzard Of Ozz ו Diary Of A Madman, אלבומי הסולו הראשון והשני שלו בהתאמה. זה אלבום בוגר יותר מקודמיו, וגם ההרכב שאיתו (שנותר ללא שינוי מהאלבום הקודם) כבר עובד כמו מכונה משומנת. אוזי לוקח אתכם למסע מוזיקלי דרך מטאל מהיר, בלדות איטיות וסולואים שוברים. הסאונד והליריקה מותאמים לתחילת שנות ה90': בועט יותר, נושך יותר ופחות קרינג'י, למרות שאפשר להבחין בשאריות 80's פה ושם – וזה עובד בצורה מושלמת. זאק וו'יילד מקבל פה במה גדולה יותר משקיבל בשיתופי הפעולה הקודמים שלו עם אוזי, גם בכתיבה וגם בסולואים. למי קילמיסטר, סולן להקת "מוטורהד", כתב אף הוא 6 שירים עבור האלבום – מתוכם 4 שוחררו. ממש השבוע, במלאת 30 לאלבום, אוזי שחרר מהדורת 30 שנה לאלבום ובתוכה גרסת "מאש-אפ" / "דואט מלאכותי" בין גרסת האלבום שלו לHellraiser (שכתב יחד עם למי) ובין הקאבר של מוטורהד מ1992 שזכה להצלחה יפה ואף נכלל בפסקול הסרט Hellraiser III: Hell on Earth. והתוצאה? אדירה. הנה היא לפניכם:
עוד כמה שירים ראויים לציון:
I Don't Want to Change the World – גם הוא נכתב עם למי. ביצוע לייב של השיר זיכה את אוזי בגראמי עבור Best Metal Performance with Vocal ב1994.
No More Tears – שיר שאוזי ציין שנכתב על רוצח סדרתי, בלדת רוק אפית שנולדה במקרה בג'ם סשן של ההרכב. כשאוזי שמע אותם הוא אמר שזו "מתנת אלוהים". גרסאת האלבום, 7:24 אורכה, היא השיר הארוך ביותר בדיסקוגרפיית הסולו שלו. רגע לפני הסולו המפרק של זאק וו'יילד (שבקליפ מעיף את שערו מצד לצד כאילו היה בפרסומת ל"הד אנד שולדרס"), יש קטע מצמרר ששואב השראה משיר הנושא של "פנטום האופרה". עובדת בונוס: קלי, בתו של אוזי, נראית בסוף הקליפ עושה ליפ-סינק למשפט החוזר It's just a hand in the bush.
Mama, I'm Coming Home – עוד שיר שלימים הפך לאחת הקלאסיקות הגדולות של אוזי. סינגל הסולו המצליח ביותר של אוזי, היחיד שלו שהגיע לטופ 40 במצעד הבילבורד. נכתב ע"י אוזי, זאק ולמי.
לסיכום, לדעתי זה אלבום חובה בספרייה של כל חובב מטאל. קחו לכם 57 דק' ותנו לאלבום הזה האזנה טובה. הנאה מובטחת. דמעות? לא.
