שיר הפרטיזנים, הצד השני / טל סיון

טל סיון

היה זה ערב האחד במאי בגטו וילנה, השנה היא 1943 ואנשי "וילנה הצעירה" ערכו ערב בסימן "האביב בספרות היהודית". האביב, כמובן, מסתיר בתוכו את המטרה מאחורי הערב, ההתעוררות. הנאומים והשירים היו בסימן הידיעות על מרד גטו ורשה והרמן קרוק, יו"ר הנשף אף סיכמו במילים "בשעה זו, כשאנו חוגגים יחדיו באולם זה את האחד במאי- עומד גיטו וארשה בעצם מלחמתו, כבוד ללוחמים! כבוד לנופלים!".

הסופר והמשורר שמרק'ה קאטשרגינסקי, ששהה במקום סיפר על רוחות הנקם שעלו באוויר באותו הערב, ביודעם כי תוך ימים מספר יודיע הרדיו על התקוממותם שלהם, של יהודי גטו וילנה. אז הגיע אליו הירש גליק הצעיר, הידוע בכתיבתו המשובחת בקרב אנשי הגטו. ואלו מילותיו ממפגש זה:

"– נו, מה נשמע אצלך, הירשקה?
– חיברתי שיר חדש. התרצה לשמוע?
– שיר חדש?… בשעה זו?… טוב, קרא אותו.
– אבל לא עכשיו. מחר אעלה אליך. מחר. זהו שיר לשיר אותו.
למחרת בבוקר השכם כבר היה הירשקה אצלי.
– אבל אבקשך להקשיב יפה – אמר כמתחנן – ואני אשיר אותו לפניך.
הוא התחיל לשיר חרש, אבל בחום-לבב. בעיניו הבריקו ניצוצות.
זֶה יוֹם נִכְסַפְנוּ לוֹ עוֹד יַעַל וְיָבוֹא…
מהיכן אמונת-אומן זאת? הירשל אינו נותן לי שהות לחשוב. קולו חדל לרעוד, בבטחון הולמות המלים, ברגלו האחת הוא רוקע לפי הקצב, כאילו צועד במצעד:
כִּי בֵּין קִירוֹת נוֹפְלִים שָׁרוּהוּ כָּל הָעָם, יַחְדָיו שָׁרוּהוּ וְנַגַנִים בְּיָדָם….
– בראוו, הירשקה, בראוו! לחצתי את ידו. בחרוזיו הרגשתי את השפעת המרד בגיטו וארשה. הוא נושם אוויר רימונים ונאגאנים…"

מטה הפרטיזנים בגיטו החליט לקבוע את שירו של גליק כהמנון הלוחמים. אבל ההחלטה הייתה מיותרת, כי השיר כבר נתפשט בכל הגיטו, ואחר-כך במחנות-הריכוז, במחנות-העבודה וביערות. השיר, שהגיע לכל, הודפס ביומון "משמר" ב-16 בפברואר 45, ביידיש, שפת המקור ובעברית, בתרגומו המופלא של אברהם שלונסקי הגדול. מאז פורסם שוב בניצוץ ותורגם לשפות רבות.

השיר ישב על לחן קודם שכתבו דימיטרי ודניאיל פוקרס היהודיים, לשיר של המשורר הסובייטי אלכס סורקוב שהיה שיר הנושא של הסרט "בנים של העם העמל. האחים פוקרס, ששמעו אחרי המלחמה את "שיר הפרטיזנים" של גליק התרגשו עד מאוד, וחשו נוכח המילים וכתיבתן על ידי יהודי בסגירת מעגל. באשר להירש גליק? ב-1 בספטמבר 1943 הקיפו את גטו וילנה אוקראינים, ליטאים ואסטונים בשירות הנאצים, והגסטאפו הוריד פקודת שמד לגטו. לוחמי הגטו התבצרו עם נשקם בנקודות אסטרטגיות, גליק וחבריו היו בדרכם לאיסוף הנשק בעוד הם נתפסו על ידי הגסטאפו עצמו. הם נשלחו למחנה עבודה באסטוניה. שם מעבר לתנאיו הנוראיים של המחנה, נבצר מגליק לכתוב, דבר שכאב לו לא פחות מיתר התנאים והוא הקריא יצירותיו בעל פה באוזני חבריו. באוגוסט 1944 הגרמנים מתחילים לספוג מפלות וירדה ההכרעה לחסל את המחנה. הירש גליק נמלט מהמחנה עם חבריו בעוד הגרמנים ריכזו את כל יתר אנשי המחנה לקראת סופם. בהגיעם ליער, נפלו בידי הצבא הגרמני ושם הגיע סופו.

רוב יצירותיו של הירש גליק לא יתגלו לעולם, אך אלו שכן, דוגמת זו, הן נצחיות. לא אמר די, הירש גליק, לא ויתר והמשיך ללחום לחיים וליצור עד רגעיו האחרונים. תרגומו הנצחי של אברהם שלונסקי עושה חסד ונותן חיי אינסוף להמנון הזה, מילים של לוחם, מלחמה של משורר. הירש גליק, השנה היא 2020, מתחת לקורת ביתי הבטוחה, לצד משפחתי ובמדינתי החזקה, אני לא מפסיק לזמזם את מילותייך דרך עברותו של שלונסקי, ומבטיח, אנחנו פה. הצרים לכלותינו ימשיכו להתדפק על דלתנו ואנו נמשיך לעמוד בעוז מולם, בזוכרנו את כל אותם שנטבחו ונרצחו לאורך חיי עמנו. אתה פה איתנו, הירש גליק, אנחנו פה ואנחנו פה להישאר.