חיים ויינטראוב
הפאנק, הרוק, ובמיוחד המטאל הם סגנונות מוסיקה של המעמדות הנמוכים. ברור שיש גם כאלו שמשתייכים ל"אליטות" כלכליות ו/או חברתיות שמאזינים להם, אבל הם הצטרפו מתוך בחירה לעולם שלא היו חלק ממנו מלכתחילה, ושלא נועד עבורם כמו דתיים שהצטרפו למפלגות שמאל או לבנים שנטלו חלק במחאת "הפנתרים השחורים" בארה"ב, מעין "מומרים" או "משוכנעים בצדקת הדרך" של אחרים שהחליטו לחלוק עמם את דרכם, אולם כמהגרים ולא כילידים.
רוק היא מוסיקה של מי שחי בלי תבניות מוסכמות וארגון בניגוד לאופי חייהם של העשירים. כבר מתחילת הדרך של מוסיקת ה"שוליים", קרי מראשית ימי הפאנק, היווצרות תת-התרבות הפאנקיסטית באה לקרוא תיגר על התבניות המושלמות והניתנות לניבוי מלודי של המוסיקה ה"נורמטיבית" דאז. לעומת התבניות המורכבות מוסיקלית והניתנות לשחזור באמצעות כתיבתן בתווים, בא הפאנק לייצר מוסיקה של לא משכילים, שלא יודעים לקרוא תווים, שלא "נכנעים" למוסכמות העולם הבורגני שבו יש דרך מסוימת להתנהג, גם כללית וגם תרבותית-מוסיקלית. הפאנק בא לייצר תרבות של אנשים לא משכילים, לא "נורמטיביים", שלא "הולכים בתלם" ולכן מוצאים עצמם בשולי החברה ובשל כך אף בשולי הכלכלה וההשפעה הפוליטית.
הפאנק נולד כהתרסה תרבותית של מנודים וחלשים שקולם לא נשמע, מול עולם תרבותי של "אליטות" בורגניות שידעו מהיכן הגיעו להיכן הם הולכים בלי כמעט חשיבה, ביקורת או רצון ויכולת לשנות. הפאנק בא בכלים של עניים, בהופעות בפאבים של עניים, במלבושים של עניים, לקרוא תיגר ולייצר תרבות שקוראת לקיומה של חברה שמורדת בחוסר יכולתה להיכנס למוקדי השפעה אל מול החברה הרגילה שבה הכסף הוא המדד לקונפורמיות שבאה לידי ביטוי בכניעה לקפיטליזם כפי שבא לידי ביטוי בשמרנות הנוצרית בכלל, והפרוטסטנטית בפרט.
הפאנק ומוסיקת הרוק נולדו באנגליה. אנגליה בה הכנסייה האנגליקנית שיונקת מן הפרוטסטנטיזם היא זו שהכתיבה את התפישות המלוכניות ומשכך הפוליטיות, החברתיות והכלכליות. "האתוס הפרוטסטנטי" קידש את "מוסר העבודה הפרוטסטנטי" שבעצם קידש את החריצות שהיוותה עבורו מדד לאמונה באל. בהתאם לאתוס הפרוטסטנטי, אדם חרוץ יותר הוא מאמין יותר, ומשכך הביטוי המעשי היום-יומי לאותה חריצות הוא הרכוש והכסף (הקפיטל, או בעברית ההון). מתוך האמונה הדתית שלפיה אדם מאמין יותר ואדוק יותר ככל שהוא קונפורמי יותר לחברה ועובד בחריצות יתרה, נולדה האתיקה הקפיטליסטית שלפיה יש רק מדד אחד לאדיקותו הדתית של האדם, והיא עושרו. ככל שאדם עובד יותר קשה, כך הוא צובר יותר נכסים והון (Capital), ומשכך הוא יותר אדוק וצדיק בדרכו. מכאן ה"קפיטליזם".
למשך מאות שנים, לכל הפחות מאז ימי הנרי השמיני, החברה האנגלית התקיימה באמצעות תפישות פרוטסטנטיות קפיטליסטיות שהעלו לרמת קדוש של ממש את הצייתנות לשלטון, את הקונפורמיות, העבודה הקשה ללא שאלות וביקורת, את החשיבה המסודרת ארגונית, את התבניות המסודרות שאדם נולד לתוכן ובהן הוא פועל ואת החיים ה"נורמטיביים" בכל ממד ובכל נושא, כולל גם תרבות. ובהמשך כך אף בקולוניות האנגליות, כולל ארה"ב.
בעולם האנגלו-אמריקני הזה של המאה ה-19' עד השליש האחרון של המאה ה-20' התרבות תאמה לתפישות פרוטסטנטיות-קפיטליסטיות אלו של תבניות קבועות, מסודרות, שכלתניות וניתנות לשחזור. תבניות שכפפו אליהן את עולם הרגש ולא ההיפך. בני-האדם "למדו" להתרגש מהמוסיקה ה"נכונה", מהספרות ה"נורמלית", מהדברים ה"נאותים". וכאן החלו ניצני הכפירה בעיקר של בני הנוער שראו את הוריהם חסרי הרגש, הנוקשים, ה"אפורים" שקמלים תוך צייתנות לסביבה כ"צדיקים" בחוץ אבל ממורמרים, כאובים ומתייסרים בבית.
אותם צעירים בחלו בנורמטיביות הכבויה וחסרת החיוניות של הוריהם ה"רובוטים של הנורמליות". בעולם בו לא ניתן באופן מעשי שכולם יהיו עשירים אבל מאידך כולם חיים לפי דרך הפעולה והתבנית של הפרוטסטנטית של עבודה קשה, צייתנות וחוסר ביקורתיות הם ראו את הוריהם עובדים קשה, בלי סיפוק, חיים חד-גוניים משעממים וחסרי התרגשות ורגש מתוך שאיפה בלתי מושגת להיות עשירים ומקובלים חברתית. הצעירים הללו לא רצו להיות כמו הוריהם, עובדים שחורים של המולך ששואב מהם את כוחם, חיוניותם וכל אנושיותם ומשתכר לטובתו האישית. הם רצו להתבטא, לשאול שאלות, ליהנות מהחיים ולהיות חשובים ומשפיעים. והדרך לכך הייתה על-ידי השמעת קולם גם במקום שבו לא ניתן להם, משום שגם באופן אקטיבי לא היה להם כוח פוליטי, וגם באופן המשמעותי יותר העקיף, הם לא היו משכילים, לא היו להם קשרים פוליטיים עם "המשפחות הנכונות", והם היו עניים מכדי לקנות השפעה או כלי תקשורת.
לכן הצעירים האלו החליטו לייצר את התרבות החתרנית והייחודית שלהם שלא תהיה דומה במאומה, ואפילו הפוכה באופן יזום ומבחירה, לזו של הוריהם. אם הוריהם האזינו למוסיקה מלודית, תבניתית, נעימה שמדברת על עולם נפלא ואהבות צעירות וכמה החיים נפלאים, הרי שהם ייצרו מוסיקה רועשת, חסרת תבניות ברורות, שלא צריך בשבילה השכלה יקרה או ידיעת תווים, והיא תביע מרד, תדבר על מה "צריך להיות" ועל כמה העולם "חרא" ועל חייהם האמיתיים. מוסיקה זועמת של דור זועם, שמבקרת ושואלת וצועקת ושואלת את השאלות שהדור הזה רצה לשאול ולזעוק ולא הייתה לו דרך אחרת לעשות זאת.
לכן מוסיקת הפאנק שעם הזמן ייצרה מתוכה את הפאנק-רוק והמטאל היא מוסיקה שבאה מתוך עולמם של המעמדות הנמוכים, צורת ביטוי של המדוכאים והנחשלים וה"מנוחשלים" (לפי פרופ' שלמה סבירסקי). היא מוסיקה שמהווה תמונת מראה של עניים וחלשים שקוראים תיגר על מה שנתפש כתבניות מנצלות ואטומות שלא ניתן לחדור אליהן של האליטות העשירות שקובעות מה מותר, מתי ועבור מי. המוסיקה הרועשת עם הביקורת הלעתים ישירה ולעתים מרומזת, עם המלים הלעתים בוטות, גסות, אלימות, והמקצבים המהירים והרועשים שלעתים נשמעים כמו המולה חסרת פשר של הפאנק היא מתוך הקרביים של העוני וההדרה החברתית-פוליטית של בני המעמדות הנמוכים. היא לא יכולה להיות ולעולם לא תהא מוסיקה של חזקים ועשירים ומ"מקושרים לצלחת" גם אם לעתים בעולם המודרני והגלובלי בו יש אפשרות לכולם להביע דעה באינטרנט ולהתפרסם ולהיות "סלבים" זה נראה שהיא הופכת לכזו. זאת היות וגם היום רק מעטים מחזיקים תחת אמתחתם ובידיהם את הכוח הפוליטי להחליט, ויש שיאמרו יותר מאשר פעם.
גם אם נבחן היום את המקום ממנו הגיעו כוכבי הפאנק, הרוק והמטאל, נראה שרוב כמעט מוחלט מתוכם הגיעו מתוך המעמדות הנמוכים, מתוך ערי עוני, ערי תעשייה שחורות מפחם ועשן. אם מדובר ב- OZZY OSBOURNE וחברי BLACK SABBATH שהגיעו מבירמינגהם והיו בנים להורים שהיו פועלים שחורים במפעלים. או לדוגמה BRUCE DICKINSON שנולד בנוטינגהמשייר לאם שעבדה אצל סנדלר ולאב שהיה מכונאי בצבא. ואפילו מוסיקת הגראנג' שהגיעה יחד עם KURT COBAIN, CHRIS CORNELL ואחרים מסיאטל התעשייתית האפורה, או JAMES HETFIELD שנולד בקליפורניה לאם זמרת ואב נהג משאית, ועוד. לא ניתן לערער על כך ששיעור גבוה במיוחד (שלא לומר מוחלט) מהמוסיקאים בז'אנרים כגון פאנק, רוק ומטאל לסוגיהם מגיעים מתוך משפחות קשות-יום בשולי החברה. ומתוך חוויותיהם אלו, זעמם ותסכוליהם, כאביהם ועצבונם נובעת המוסיקה שלהם. ולכן היא כל כך טובה. ולכן היא הפה המושלם לקולם הצרוד של החלשים והמדוכאים בחברה, ותו-לא.
הליריקה שמביעה תסכול, פחד, חרדות ורצון לשנות את הקיים ולייצר מהפכה (תרבותית / כלכלית / חברתית) יחד עם המוסיקה שמדמה קולות צעקה שקורעים את המלודיות הנעימה אבל השקרית של המוסיקה ה"נורמטיבית" יכולים לנבוע אך ורק מהמעיים והלב העכורים מתסכול ודאגה של אלו שספגו השפלה חברתית וינקו את הכאב והצער והבדידות ותחושות המרות והזרות מהוריהם.
זו מוסיקה שמיועדת לעניים ומנודים, שנולדה במועדונים חשוכים וזולים של החלשים וחסרי הפרוטה והכבוד העצמי, היא מחייבת תחושת לכידות רגשית וזהות קבוצתית שרק למרדנים ולמי ש"אין להם מה להפסיד" יש. היא הושמעה בתחילה באותם בארים טחובים עם ריח של שתן ובירה, וגם כשגדלה והפכה ליותר ויותר פופולרית יצרה את הז'אנר של פסטיבלי ענק שבהם כל אחד יכול היה לשלם מחיר צנוע יחסית וליהנות ממספר הופעות של הלהקות האהובות עליו בשטחים פתוחים עם בירה ומזון מהיר כמעט חינמי. היא מוסיקה אנטי ממסדית שפעלה שנים רבות מתחת לאף של הממסד, בניגוד לדעתו, באופן בלתי חוקי של ממש. היא מפלט מחיים של אפסיות ועתיד אפור ללא זהות וחיוניות אל תוך חוויה קבוצתית של כוח, של רצון להתבטא ולדבר ולהיות "מישהו" ייחודי ומיוחד – זו דרך חיים ולא רק מוסיקה. דרך חיים שלמה שהפכה את היוצרות התרבותיות ממש. היכולת להאזין למוסיקה שמרגשת אותך ולא שאתה חייב להתרגש ממנה, להתלבש באופן ייחודי ו"משוגע" שמבטא את מי שאתה ואת הקבוצה שאליה אתה רוצה להשתייך ולא שאתה חייב להיות חלק ממנה. עם סמלי סטטוס שמתאימים לאופי שלך ולכיס שלך כמו חולצות טריקו שחורות, שיער ארוך או קרחות, בגדים קרועים, תכשיטים שעולים פרוטות, והיכולת לעלות על במה ולהישמע גם אם לא למדת 10 שנים בקונסרבטוריום של עיר הבירה.
לכן עולה שאלה כואבת שלא ניתן להתעלם ממנה בעידן הנוכחי בו להקות רוק ומטאל שהחלו דרכן מתוך אותו נרטיב של עוני ומרד, מתוך רצון לבטא מצוקות ותסכול של החלשים והדחויים ושאיפה לתת לצעירים הללו גם תרבות שהם יכולים להזדהות עמה ולצרוך אותה הפכו לקונגלומראטים כלכליים. השאלה המעניינת שאיני יודע את התשובה עליה בעידן שבו המציאות התרבותית-חברתית-כלכלית-טכנולוגית משתנה תדיר ובאופן שקשה לנבא. השאלה האם יש עתיד למוסיקת השוליים מהרגע שהפכה למיינסטרים קפיטליסטי. מה עתיד הפאנק, והרוק והמטאל בעידן בו IRON MAIDEN, METALLICA, KISS, OZZY OSBOURNE, DEEP PURPLE, The OFFSPRING ואפילו BRUCE SPRINGSTEEN ורבים אחרים מוכרים את מרכולתם (בין אם מרץ' כמו ביגוד, אביזרים, תכשיטים וכד', ובין אם כרטיסים להופעות, אלבומים וכיו"ב) במחירים גבוהים. אותם מוסיקאים ואתן להקות הופכים בעצמם ל"מגה-סטארים", מיליונרים וכאלו שלעתים נדמה שאף "שכחו מהיכן באו" ונלחמים בקהלם מתוך מה שנדמה כ"בצע כסף".
שאלה קשה ומכאיבה מאד. לפחות לי.
חיים וגלית ווינטראוב מגישים ועורכים את התוכנית Somewhere in Haim שמשודרת בכל יום רביעי בין 17:00 ל-19:00. מוזמנים לשמוע את הספיישל שלהם לכבוד ה-1 במאי.
