30 שנה לאלבום הבכורה של Rage Against The Machine / כתבה שנייה
יובל יוספסון
זה הדיסק הראשון שרכשתי אי פעם. בפורמט CD. קניתי אותו עוד לפני שהיה לי קומפקט דיסק להשמיע אותו.
זאת הייתה הפעם הראשונה שמוזיקה פיצצה לי את המוח. מילולית.
הדבר הראשון שעשיתי אחרי ששמעתי אותו בפעם הראשונה, היה לשמוע אותו שוב. ואז שוב.
וריפיט.
סוס הפרא הזה פשוט הפנט אותי.
הדבר הראשון שאני חושב עליו בכל פעם שאני נזכר ברגעים האלה, אי שם ב 1993 (האלבום יצא בסוף 1992, המודעות אליו בישראל החלה ב-1993 צפונה), זה רצון להיות זבוב על הקיר באולפן, בקונטרול, ברגע הזה, שאני בטוח במיליון אחוז שהתרחש, הרגע הזה בו גארת' ריצרדסון, GGGARTH, מפיק האלבום,
הביט בטכנאים סביבו, והם הביטו בו, וללא מילים, הם מבינים שהם עדים ושותפים ליצירתו של מאסטרפיס.
הרגע הזה, בו נפל האסימון, נכנס הטלכרט, צנח לו הזלזל, שריצ'רדסון הבין שיש לו פצצת מימן פעילה בידיים. הוא יצר מפלצת מסוג חדש.
אפשר להתחיל ולפרק את האלבום לגורמים (כמו מיליוני הגיטריסטים שניסו ועדיין מנסים, לפרק ולהבין את הסאונד של טום מורלו), אבל לא בשביל זה התכנסתי כאן.
30 שנה עברו מאז צאת אלבום הבכורה של rage against the machine, רייג' בפי העם, וכל תו, פעמון פרה, בעיטת בס וצרחה מהגיהינום שבתוכו, עדיין פועמים בי בכל השמעה. ויש הרבה כאלה.
זה התנ"ך, הקוראן, והברית החדשה של הכעס, זה המודל לפירוק אנרגיה, זה הפורטל לשחרור אגרסיות, זאת מוזיקה שמכניסה לטראנס היפנוטי, שגורם לך לרצות לצאת לבזוז ברחובות, אם רק זאק דה לה רוחה יחפוץ בכך.
זה האלבום הראשון שהצליח לעשות פיוז'ן מושלם בין ראפ תוקפני למטאל אגרסיבי, חיבר קהלים שונים לחלוטין למקשה אחת ורוטטת, אלבום פורץ דרך שלטעמי עד היום אף הרכב או אמן לא הצליח להתעלות עליו, בין אם באיכות ובין בהשפעה ובטח שלא במכירות, למרות שרבים וטובים ניסו.
צריך שהרבה כוכבים יסתדרו בשמיים בזמן מסוים, ביחד עם הרבה גורמים משתנים על הקרקע, כדי שיצירה כזאת תתרחש, איחוד של 4 נגנים וירטואוזים שכל אחד מאסטר בתחומו.
זאק דה לה רוחה, נער היספני מאירווין קליפורניה, אחד האזורים הלבנים והאתניים ביותר בקליפורניה, שפגש את טום מורלו, בוגר הפקולטה למדעי המדינה בהרווארד ופעיל סוציאליסטי, שדיעותיו היו דומות לשל זאק. השניים היו מעין מקבילית מוזיקלית ואינטלקטואלית והקימו יחד להקה, שאותה דה לה רוחה כינה את Rage Against the Machine. צוות הרית'ם סקשן המשובח שכולל את טים קרומרפורד,[ טימי סי], ובראד ווילק, מתופף בחסד עליון.
4 השדים האלה, הצליחו לזקק את האנרגיה החד פעמית הזאת ביניהם לאלבום שכל מה שנכתב עליו מתגמד. אי אפשר לשים בצד את הליריקה של זאק, היא חלק בלתי נפרד מהמוצר המוגמר שהוא רייג'.
אין ספק שהזעם נגד המכונה מופנה כלפי הימין הקפיטליסטי והחזירי, שורשיו של זאק והשפעותיו המוזיקליות בצעירותו – הלהקות Minor Threat, Black Flag, Bad Religion, ההשתייכות לפלג השמאלי הכי קיצוני בפוליטיקה דאז, גם טום מורלו השתלב באג'נדה הזאת מצוין, אקטיביסט נלהב למען זכויות אדם (לעיתים נלהב מדי לטעמי, בייחוד לגבי מדיניות ישראל בשטחים, דבר שלא מנע מרייג' להופיע כאן פעמיים ב97' ו00').
מורלו אף הקים במשותף עם סרז' טנקיאן מסיסטם אוף א דאון את AXIS OF JUSTICE, ארגון ללא מטרות רווח שמטרתו לקרב בין מוזיקאים ומעריצי מוזיקה במטרה לפעול נגד עוולות העולם ובעד צדק סוציאלי.
הפעילות הפוליטית של רייג' הייתה גם מה שהביא לפירוקה בסופו של דבר.
המוזיקה והמסר של רייג' היו שזורים זה בזה כל כך,עד שזאק לא ראה את אלבומיו כמוצלחים אלא אם כן הם הביאו לשינוי פוליטי מוחשי.
אלבומיהם השני Evil Empire והשלישי The Battle of Los Angeles ,הגיעו שניהם למקומות הראשונים במכירות ומאוד הצליחו, אך האפקט הפוליטי לא היה זה שקיווה לו. זאק הפך יותר ויותר לחסר שקט והתחיל להתעסק בפרויקטים משותפים עם KRS-One וצ'אק די (מפאבליק אנמי, שהצטרף ללהקה Prophets of rage בשנים האחרונות, יחד עם B-real מסייפרס היל, טום מורלו, טימי סי ובראד וילק). ובסוף שנת 2000 הודיע זאק כי הוא עוזב את הלהקה.
מאז הלהקה עברה הרבה, טום, טימי ובראד חברו לכריס קורנל ז"ל והקימו את אודיוסלייב [ויכוח נוקב במערכת המגזין התקיים לגבי 2 ההרכבים – נעדכן מה הוחלט מתישהו] והספיקה להתאחד לאחרונה ובשנתיים האחרונות מנסה להתחיל טור, אך חטפה ביקורת מאסיבית לגבי עלות כרטיסים גבוהה (אבסורד לאור האג'נדה שלהם), ואף פציעה ברגל שהשביתה את זאק וגרמה לביטול נוסף של ה-LEG הנוכחי בטור.
טכניקת עיוות הסאונד של מורלו, והעובדה שככל הנראה האיש פשוט ישב מתישהו במשך חודשים עם גיטרה מנותחת פרושה לפניו, לקח פי.אל PL גיטרה ופשוט בדק איך כל חלק בגיטרה נשמע כשנוגעים בו עם קצה הPL, והינדס צליל צליל, תו תו, היא הנשק הסודי של הלהקה.
אין הרבה להקות בהיסטוריה שאפשר לזהות שיר שלה גם אם לא מכירים אותו לפני, לפי הסאונד. סאונד הגיטרה של מורלו לופת אותך, מזריק בך את הצורך הבלתי נשלט לזוז, הבס המופתי של טימי סי, שגרם למיליוני בני נוער בעולם, לקנות בס ולנסות לנגן את הפתיח של TAKE THE POWER BACK, נכנס לך לתוך הבטן, פעמון הפרה של בראד, הסנייר העצמתי, וזאק…האיש פרונטמן כריזמטי כמו שד תחת כישוף, ברצותו – עשרות אלפי אנשים יצאו לשרוף את הרחובות, רק כי הוא אמר.
עד היום בכל מסיבת רוק באשר היא, רייג' הם אחד העוגנים, לפחות 3-4 שירים מתוך האלבום מנוגנים בכל ערב, אבטיח בשקל AKA קילינג אין דה ניים, המנון בן 6 שורות, know your enemy, bullet in the head, bombtrack, wake up ….
לסיכום, במבט של 30 שנה לאחור, עדיין מדובר באלבום שמוציא אותי מאזור הנוחות, אני אוהב כשהוא עושה את זה, אני נהנה להאזין לו לפחות אחת לחודש, אני אוהב לראות סרטוני ריאקשן של אנשים ששומעים אותו בפעם הראשונה, ומקנא בהם כל כך, כי אני נזכר איך הרגשתי בעצמי בשנת 1993, וכל כך שמח שהייתי בגיל הנכון לשמוע אותו.
אווירת ה fuck you i won't do what you tell עדיין קיימת ובוערת בי, ואפילו מקועקעת עליי,
אבל הסוס של רייג' וגם אני, כבר קצת מאולפים יותר.
יש לכם ילד בן 10-11 ? תנו לו לרכב על הסוס הזה, כי לעומת האנשים עצמם, האלבום לכד את הפראיות והיא נשארה שם לנצח, ואולי הילד הזה יגדל להיות סוס פרא בעצמו.
