30 שנים לאלבום הבכורה של RAGE AGAINST THE MACHINE
שון אביטל
אני מאמין גדול בצירופי מקרים.
כנראה יום הבחירות לכנסת ה- 25 נפל בסמיכות לציון שלושים שנה לאלבום הראשון של Rage Against the Machine , אחת הלהקות היותר פוליטיות , משפיעות וחריפות שהיו בדור שנות ה90-00.
אז מי הם הזעם נגד המכונה?
איך הם הפכו להיות מלהקת שוליים מלוס אנג'לס שבקליפורניה למובילי המחאה הפוליטית נגד הממסד ,בעד המהפכה והאנטי סמכות?
אז ב1991 טום מורלו, יחד עם זאק דה לה רוחה הסולן , הקימו את ההרכב צירפו את בראד ווילק על התופים וטים קומרפורד על הבס ומשם יצאו לדרך.
סיפור ההצלחה של הלהקה הוא כמו סרט דיסני מוצלח, הוקמו במהרה, הקליטו דמו מוצלח, הופיעו על כל במה אפשרית, עד שחברת Epic Records אהבה את הדמו והחתימה אותם ואחרי 11 חודשי הריון יצא לעולם האלבום הראשון שלהם
Rage Against the Machine
בגדול "Rage Against the Machine " מוגדר כאלבום מפתיע, שזכה באלבום פלטינה משולש, האלבום הגיע למקום 24 מתוך 100 במגזין הרולינג סטונס ברשימת "האלבומים הכי משפיעים בכל הזמנים" , אלבום שממשיך להיות פופולרי ורלוונטי גם היום שלושים שנה אחרי שיצא.
אבל למה? למה הזעם נגד המכונה ממשיך לפעום? איך הרלוונטיות שלו עדיין משפיעה?
האלבום נפתח עם "Bombtrack" שתוך פחות מ 38 שניות לתוך השיר אנחנו נזרקים לפצצת האנרגיה של RATM, צוללים לראפ של לה רוחה, הסאונד המתכתי והצורם של השיר מעלה את פעימות הלב ומחמם את הדם המבעבע והשיגעון שיגיע בהמשך.
הבית שתפס אותי בשיר הזה:
It goes a one, two, three, another funky, radical bombtrack"
Started as a sketch in my notebook
And now dope hooks make punks take another look
My thoughts ya hear and ya begin to fear
That ya card will get pulled if ya interfere"
משהו , בקריאה המחאה הזאת , שרעיון מתחיל רק בזכות משפט במחברת , פותח לנו את האלבום בצורה ייחודית שנותנת רמז לבאות.
מיד אחרי, השיר המוכר ביותר של הלהקה , השיר שכל מי שאי פעם הקים להקה ניגן. "Killing in the Name".
השיר מורכב משישה משפטים אשר חוזרים על עצמם בסגנון שונה של נגינה ושירה ועוצמות שונות, מעניין לראות איך הפשטות בכתיבת השיר יצרו לנו שיר כל כך אייקוני שחרוט בזיכרון הקולקטיבי של כל מי שמכיר את הז'אנר, וגם כאלה שמחוצה לו, איך שיר שחוזר על המילים שוב ושוב הפך לשיר מחאה וחלק גדול בתנועה האנרכיסטית-פנקיסטית של ארצות הברית בשנות ה-90.
השיר הבא שאני דווקא רוצה לדבר אליו , הוא לא ברצף הכרונולוגי של האלבום.
זה ."Bullet in the Head".
יש שירים מחאה רבים תחת המטרייה של RATM, אבל בעיני , bullet in the head הוא החריף ביותר, הוא תמצית הנגינה והמסר שהלהקה מנסה להעביר, השיר מתעסק בעיקר בשליטה של הממשל במודע והסתרת האמת מהאזרח, עד כמה יש הממסד מוביל את האזרחים בעיוורון .
Believin' all the lies that they're tellin' ya
Buyin' all the products that they're sellin' ya
They say, "Jump" and you say, "How high?"
You brain-dead, you got a fuckin' bullet in your head
הוא המסר החריף שעובר על ידי הלהקה, שגם אומרים לך , תקפוץ תשאל כמה גבוה, השיר מורכב, מחאתית, כועס, צורח, צורם גורם לאי נוכחות פנימית ופיצוץ אנרגיה לא נשלט ,קורא לנו להתעוררות מול העיוורון של הממשל.
ובואו נארוז את כל האלבום הזה.
עם השיר האחרון של האלבום Freedom.
זה מעניין לראות את הבחירה המוזיקלית של הלהקה לשים את השיר עם השם הזה בסוף, השיר מתמקד על הפסד החופש, על מי שנלחם על החופש והפסיד אותו למען האחר, הקליפ של השיר עוקב אחרי לאונרד פלטייר שהיה מנהיג תנועות הילדים האמריקאית, שבסוף המאבק שלו מצא את עצמו בכלא אמריקאי כשהצדק לא נעשה, מתוך השיר, יש לחישה שאמרת "anger is a gift " .
הכעס הוא מתנה? כאדם שכבר סיים לכעוס המשפט הזה גורם לי לחשוב שוב ושוב על המטרה של האלבום, עד כמה הוא כועס, כמה הוא כואב והאם הוא עדיין מדבר אליי, הם או עדיין רלוונטי להיום .
כששואלים אותי מה דעתי על RATM אני תמיד ברגשות מעורבים.
המחאה, המסרים הפוליטיים, כועסים, עצבניים שמובילים בסגנון נגינה ייחודי ושונה מאוד בנוף הביאו להצלחה המסחררת של ההרכב, תוך פחות משנה הם כבשו במות ענק, האלבומים הצליחו וכבשו והמסרים חדרו לתוך הדור האמריקאי הצעיר של אותה תקופה שהיה מתוסכל וכועס.
אבל סגנון הנגינה המיוחד של הלהקה בשימוש אפקטי גיטרה לא שגרתיים, ראפ מוצלח ועמוק עם ליריקה חדה ומתוחכמת ,נותן חוויה מוזיקלית יחודית ללהקה שהיחידים שאולי דומים לה זה system of the down, אבל זה כבר ליום אחר.
מעניין אותי לדעת, מאיפה הכעס הגיע, מאיפה הרצון להילחם ככה בממסד הוא חלק בלתי נפרד מהלהקה גםבאלבומים הנוספים "Evil Empire",
, "The Battle of Los Angeles שחגג אתמול יום הולדת 23
"Renegade" השפיעו ונגעו בנקודות רגישות מאוד באומה.
גם כמו המהירות שהלהקה צמחה ככה היא גם פורקה, בראיון שנתן דה לה רוחה בשנה 2000 אחרי פירוק הלהקה, ציין ואמר שהם היו רבים ממש מכות אחד נגד השני כדי להחליט על צבע החולצות שנמכרו ושהם איבדו את החזון הפוליטי והחברתי שהלהקה הובילה.
המכונה עדיין פועמת, גם היום, אחרי פירוק שהיה בסוף שנות ה-2000 ואז חזרה ב 2007 ופירוק שוב ב2011 , היום, ניתן לראות את RATM על הבמות בטור חדש שיוצא . (שנדחה עקב פציעה של זאק באחת מההופעות הראשונות בו)
ומי יודע, אולי מתישהו נשמע חומרים חדשים שלהם.
אבל עד אז נמשיך לצוף על הדי הנוסטלגיה.
