לירן אליהו
לירן אליהו, 37, במציאות רווק, בחלום נשוי לסקין מסקאנק אננסי, משימת חיי היא להוכיח שדוסים כמוני שומעים מוסיקה טובה ואיכותית ולא רק פיוטים לשבת. מאוד אוהב את סקאנק אננסי, הקראנבריז, פינק פלויד אבל הכי אוהב את לד זפלין
*
היינו נערים מתבגרים שחלמו שהם חיים בליבה של קומונה היפית בסן פרנסיסקו, יוצרים מוסיקה עמוקה, מנסרים את הלילה עם הגיטרות שלנו וחיים עד הקצה את השילוש הקדוש – סקס, סמים ורוקנרול. המציאות הייתה קצת יותר אפורה. חקרנו והתנסינו ובדקנו ומתחנו גבולות, פרטנו על הגיטרות אל תוך הלילה בחוף הים, אבל אילת של סוף המילניום ותחילתו של הבא אחריו היא לא סן פרנסיסקו של שנות השישים. אפילו את העלה הירוק קשה לגלגל בטבעיות ונינוחות, וסיימתי את התיכון עם ממוצע של 104.7 ומבטי הערצה מכל המורים על עוד בוגר מוצלח של מערכת החינוך. הכי רחוק מגיטרות מנופצות וחדרי מלון הרוסים.
מספר שנים אחר כך, ביום ההולדת ה-27 שלי, נזכרתי באותן שנים שעיצבו אותי – במידה רבה עד היום – ונשמתי לרווחה. הייתי רחוק מאוד מלחיות חיים קיצוניים ופרועים, ועדיין זה לא היה סוד שרוקרים מתים בגיל 27, ומבחינתי הייתי רוקר. ההנחה הייתה שמכאן הדרך תהיה קלה ונטולת מאמץ, שאני מתקרב אל סוף שביל האבנים הצהובות ושעוד רגע תיפתח הדלת, הקוסם ייצא ויציע לי להגשים לי את כל המשאלות.
הזמן עבר לו ואני כבר בן 37. הדלת עדיין לא נפתחה ואני עדיין ממתין לקוסם. 10 שנים אחרי אותו יום הולדת משמעותי ו-50 שנים מאז שג'ים מוריסון, אחד מגדולי משוררי הרוק, מצא את מותו ממנת יתר כשהוא בן 27, מצאתי את עצמי בעיקר תוהה מה היה אילו. אם הוא היה מסוגל לעמוד בשנים שבאות אחרי גיל 27.
אין הרי שום שאלה או ספק – ג'ים מוריסון היה אחד הכישרונות הגדולים ביותר שהעולם ידע. הוא היה בקושי בן 22 כשהחל לכתוב את שיריה המוקדמים של להקת "הדורס", ולמרות גילו הצעיר הוא הצליח לומר דרכם משהו משמעותי על העולם. הייתה לו היכולת הבסיסית ביותר הנדרשת לכל יוצר – לחקור ולהעמיק, להיות טוטאלי, לכתוב טקסטים שיגרמו לך לראש שלך להסתובב סביב עצמו ובעיקר לשאול את עצמך שאלות על העולם שמסביבך. ג'ים מוריסון גרם לך לרצות לנקות ולטהר את עצמך כדי שתהיה מוכן לקבל את הדברים כפי שהם – אינסופיים. נשמה עתיקה בגוף צעיר.
ג'ים מוריסון היה מתנה שלא מפסיקה לתת. אוזן אחת נדהמת מהקול הצלול, היפהפה והעמוק שלו, אוזן שנייה נשאבת טוטאלית להפקה המוסיקלית שמשלב בקלילות בין רוק, בלוז ואפילו קצת פופ, ואוזן שלישית מתהפכת מהמילים המשובחות שלו, מלאכת מחשבת של צירוף אותיות אחת לשנייה. אין אדם שמעריך את כוחה של המילה ולא נדהם מכוחו של ג'ים מוריסון להשתמש בכוח הזה בחכמה רבה, בעדינות ובעוצמה כאחד. ג'ים מוריסון היה לפני הכל משורר. לקרוא אותו היה לעשות אהבה עם המילה הכתובה.
הצורך הזה לחפש, לחקור ולומר משהו על העולם היה הברכה והקללה שלו. הכישרון שהעלה והפיל אותו. הניסיון לחיות וליישם את הפילוסופיות והתורות הרוחניות שלמדף הרצון שיסתכלו עליו כאומן רציני ולא רק כעל סמן מין בעל קול יפה אך די בודד ובעיקר הרצון להרחיב את התודעה – לרוב באמצעות חומרים נרקוטיים מתודלקים בהמון המון אלכוהול, הם אלו שיצרו יצירות מופת ובאותה נשימה סימנו את הסוף הטראגי והידוע מראש.
השאלה הנצחית שמלווה כל אומן – כמה אתה מוכן ללכת רחוק ולדפוק לעצמך את החיים בשביל לכתוב יצירת מופת ולומר משהו על העולם? – עלתה בסופו של דבר בחייו של מלך הלטאות. ג'ים מוריסון אהב לסבול, ואהב לכתוב על הסבל שלו. מה היה קורה אילו? האם החלומות של שנות השישים היו שורדים את שנות השבעים והשמונים, כשרבים החלו להתעורר, לעזוב את הקומונות ולהתחיל להתמודד עם החיים? האם ג'ים מוריסון היה מתבגר ומתמסחר ויוצר מוסיקה עם מכונת התופים – לנצח הסמל להתדרדרות המוסיקלית שחווה העולם באייטיז? או שעדיין היה לו משהו משמעותי ויפה ובעל ערך לומר לעולם גם בלי אלכוהול וסמים? מה היה קורה אלמלא אותה מנת יתר? מה קורה לחיים אחרי גיל 27? אלו שאלות שאני שואל את עצמי כל שנה על מועדון 27, וגם קצת על עצמי, והשנה ביתר שאת.
