לירן אליהו
נובמבר 2001, שעות הבוקר המוקדמות, נתב"ג. עוד מעט אני אעלה על המטוס שייקח אותי למסע לפולין. הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא שלא יכול להיות שהפעם הראשונה שלי בחו"ל היא מסע למחנות השמדה, גטאות ואנדרטאות, ועוד חודשיים אחרי ה-11 בספטמבר. יכול להיות שאיבדתי את זה לגמרי? יכול להיות שאני כדי כך שוחה עם הזרם שאני מוכן לעלות על מטוס נוסעים חודשיים אחרי שמגדלי התאומים קרסו לתוך עצמם והעולם כפי שהכרנו הגיע לקיצו?
אני מסתובב לי בדיוטי פרי, מנסה לעקוב אחרי רשימת הקניות שהמשפחה שלחה לי, ולפתע מבחין בסניף המקומי של טאוור רקורדס עליה השלום. בעולם נטול טלפונים חכמים וגישה חופשית לרשת, כל מה שהיה לי זה הדיסקמן שלי והאוזניות, ובאותו הרגע המסע לפולין, אל קעאידה ולינור מהכיתה המקבילה שקצת הייתי מאוהב בה התאדו לי באופן אוטומטי מהראש.
נכנסתי אל טאוור רקורדס כמו שצה"ל נכנס לעזה – נחוש, ממוקד וחדור מטרה. ידעתי בדיוק מה אני רוצה ולא היה ספק שאני אאחוז בזה בשתי ידי בסוף הקנייה. קורין אלאל – ללא ספק היוצרת האמיצה, המקורית והמשמעותית ביותר בהיסטוריה של המוסיקה הישראלית – הוציאה מספר חודשים לפני כן, ב-16 ביולי, את "תניענק" ולי היה ברור שהאלבום הזה חייב להיות על המדף שלי.
"תנינענק" הוא ללא ספק האלבום המקורי, הניסיוני והאמיץ ביותר של קורין. אלבום שהוא כולו הזיה. מהרגע הראשון עד אקורד הסיום התחושה היא שנפלת למנהרה ובצידה השני מחכים לך החתול צ'סייר, מלכת הלבבות והכובען המטורף. מעל לכל מרחף השילוב המאוד אמיץ ולא מתחנף של המחשב ככלי נגינה אורגני וטבעי. בהחלט הייתה שם עבודת גיטרות מפוארת, בחלק מהזמן אפילו הייתה קריצה למוסיקה מזרחית, אבל תנינענק ייזכר קודם כל כאלבום אלקטרוני מאוד, כזה שנתן לגיטימיות לשימוש במחשב בעבודה באולפן ולימד אותי באופן אישי אלו דברים הזויים, יצירתיים, מטורפים ויפים אפשר לעשות כשיש לך אישיות מספיק חזקה, כמו שיש לקורין, כדי לקחת את הטוב מכל סגנון.
האתגר המרכזי שעומד בפני כל מי שעוסק ויוצר במוסיקה אלקטרונית הוא להפוך אותה לאינטימית, כזו שהמאזין יוכל להזדהות איתה, להתרגש ממנה, לחוות אותה בעוצמה. המיוחד באלבום הוא שקורין לא הסתתרה מאחורי המחשב. ההפקה המוסיקלית המופלאה של מרקו גורקן לא באה על חשבון ניסיון אמיץ וכנה לומר משהו, לחטט בנפש ולהוציא הכל החוצה. להיפך.
תנינענק הוא אלבום שכולו רגש וחשיפה וכנות. משיר הנושא, שבהאזנה ראשונה נשמע כאילו מאיר גולדברג לקח פטריה או שתיים כשהוא כתב אותו אבל אחרי מספר האזנות נוספות אתה מבין את עוצמת האושר שטמונה בכל אות ומילה שהוא כתב, דרך "צריך לעשות משפחה" שמספר בכנות על החוסר, על העצבות, על הכמיהה ובעיקר על תחושת האכזבה הקשה, עובר דרך תיאור מאוד אמיץ וכנה וכואב עד דם של התמודדות עם הפרעות אכילה ועד היציאה של קורין מהארון ב"את יפה" העדין והמדויק. האלקטרוניקה היא המדרגה שקורין עולה עליה כדי לשרטט באופן מדויק תמונת מצב מלאה ושלמה, כזו שיש בה התמודדות ומורכבות לצד אושר ותקווה ושחרור ואמת., המון אמת.
לפני שנה וחצי, קצת אחרי השטפונות העזים ששטפו את דרום תל אביב ועלו בחיי אדם וקצת אחרי שהקורונה התנחלה בעולם באופן סופי ונחרץ, הלכתי להופעה של קורין, שחגגה 30 שנים ליציאתו של אנטרטיקה – האלבום הראשון שלה שהצליח לחדור ללבבות ולהגיע לקהל רחב. קצת לפני שההופעה התחילה הצלחתי להציץ בסט ליסט של ההופעה. באותה שנייה, לא יכולתי להרגיש אלא אכזבה. זה לא שהסט ליסט לא היה מושלם, אלא שהוא נעצר ב 1997. העבודה המפוארת של קורין ב -20 השנים האחרונות לא הייתה נוכחת באותה הופעה אפילו לא לרגע אחד. תנינענק אמנם לא נחשב כהצלחה מסחרית, אבל לא היה לו אפילו אזכור.
מה זה אומר על קורין? כלום, פשוט כלום. אבל זה בהחלט אומר המון עלינו כקהל. הצורך המאוד נוכח הזה שישירו לנו כל הזמן את הלהיטים שגדלנו עליהם וחוסר היכולת לזוז הלאה ולפתוח את האוזן למשהו אחר, ולו לשנייה אחת, הוא מאוד מובן ובאותה נשימה עצוב. יותר מהכל, הוא מעיד שהחיים התיישבו לנו כל כך חזק על הכתפיים עם העומס והלחצים שהם מביאים איתם, שאיבדנו את חדוות הגילוי של מוסיקה חדשה שתאמר לנו משהו. בשעת צהריים זו שבה אני כותב את הטור הזה אני מתפלל שיהיה לי האומץ לנער מעל עצמי את האבק, לגרד את החלודה ולחזור לאותו מצב תודעה שהייתי בו בנובמבר 2001, כשהייתי מוכן לתת הזדמנות, לעלות על מטוס למרות החשש ולגלות משהו חדש ומופלא, כזה שיסובב לי את הראש סביב עצמו פעם ושוב פעם ועוד פעם כמו תנינענק.
