השנה היא 1991. הגראנג' מתפוצץ למיינסטרים עם נירוונה, פרל ג'אם וסאודגארדן. האבי מטאל עושה את צעדיו האחרונים במיינסטרים אחרי שנות ה-80 העליזות עם Use Your Illusion 1&2. האלטרנטיב גם כן בכותרות עם REM, ועוד המון להקות רוק (כולל החברים של נטשה שלנו, עם שינויים בהרגלי הצריחה) שמוציאות אלבומי מופת ונותנים תקווה שהרוק על סוגיו השונים ימשיכו את שנות ה-80 העליזות.
עוד אלבום אחד יצא בשנת 1991. אלבום של להקת מטאל ענקית, מהגדולות שיש, היו ויהיו. להקה שמאז שנת 1983 הוציאה אלבום מופת אחד אחרי השני, שהובילה יחד עם עוד 3 להקות אחרות סצינה של שירים שמנוגנים מהר, בסגנון שחובט (מצטער, אבל זה התרגום) בשומע בכל שיר. אלבום שאכזב כמעט את כל המעריצים של הלהקה ושל הסצינה, למרות שבערך כל שאר העולם "גילה את המטאל ואת הלהקה" דרכו, למרות שכל קשר בינו לבין הלהקה והסצינה מקרי במקרה הטוב.
אני מניח שאתם מבינים על מי אני מדבר ועל איזה אלבום מדובר, אבל רק למקרה שאתם לא – אז מטאליקה והאלבום השחור. כאילו, באמת. איך הלהקה שהביאה לנו את Seek n' Destroy, Creeping Death, For Whom the Bell Toll ו-Master of Puppets מוציאה אלבום עם שירים כמו Nothing Else Matters ו-Unforgiven?
מטאליקה, מגהדת' והחברים יצרו והובילו את הת'ראש מטאל מאז תחילת שנות השמונים, וכמו כל דבר שצובר תאוצה ופופולריות, עוד הרבה אחרים באו אחריהם ויצרו את הגל השני של הת'ראש, שפרחו בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים. להקות כמו טסטמנט, ספולטורה, מאשין הד נהנו מהפופולריות של הלהקות הגדולות וזכו להצלחה יפה בקרב הסצינה הצומחת והמפתחת, והבטיחו במובן מסויים שהז'אנר הזה יגדל, ישרוד ויתפתח.
ואז באה פנתרה.
ההתחלה של החברים בטקסס לא מראה שום קשר למטאליקה או ל-Thrash. במשך 8 שנים בערך הם עשו Hair Metal ו-Glam, בלי הצלחה משמעותית. הכל השתנה כשבשנת 1987 הצטרפו ללהקה פיל אנסלמו ורקס בראון. סגנון השירה המחוספס של אנסלמו, וההתאמה המושלמת של בראון לויני פול דארל, שיצרו יחידת קצב מתואמת שהתאימה כמו כפפה ליד לסגנון הנגינה של דאימבג דארל (שבאותה תקופה נודע בשם דיאמונד דארל) הביאו לשינוי סגנון. השינוי הוביל להחתמה של הלהקה אצל סוכן ולייבל גדול (Atco ו-Derek Shulman) ולהקלטה – ושחרור – של Cowboys From Hell בשנת 1990, אלבום שהביא את הלהקה להצלחה והכרה לאומית ובינלאומית ומכירות יפות.
ואז הגיעה שנת 1991, והאלבום השחור. חברי הלהקה הרגישו נבגדים, שהאלילים שלהם התמסחרו וזנחו את הסצינה ואת המעריצים. הכעס, העלבון, הזעם, הוביל אותם להגיע להחלטה אחת – להוציא את אלבום המטאל הכי טוב בהיסטוריה, אלבום שיחזיר את הכבוד לסצינה, לסגנון ולמטאל.
וכך הלהקה נכנסה לאולפן Pantego Sound בפנטגו, טקסס, בו הקליטו גם את Cowboys, כדי להקליט את האלבום. הם נכנסו להקלטות עם שלושה דמואים בלבד – "A New Level", "Regular People (Conceit)" ו- "No Good (Attack the Radical)". שאר השירים נכתבו במסגרת הסשנים באולפן כמעט בלי עבודה מקדימה. הם הקליטו חודשיים, ועצרו על מנת להצטרף למטאליקה ו-AC/DC (כנראה שכסף ואפשרות להופעות אדירות עוזרים להתגבר על זעם ועלבון) בפסטיבל Monsters of Rock במוסקבה מול 1.6 מיליון איש. אחרי ההופעה הם חזרו לאולפן, השלימו את ההקלטות ויצאו למסטרינג ומיקס בניו יורק.
האלבום היה מוכן, והגיע הזמן לבחור שם ו-Cover Art. השם נבחר להיות Vulgar Display of Power, שהוא מחווה/התייחסות לסרט "מגרש השדים" משנת 1973. בתור עטיפה רצו חברי הלהקה תמונה שתהווה תצוגת כוח ואלימות וולגרית שתגרום לאנשים זעזוע ותמשוך תשומת לב, משהו כמו "מישהו שחוטף אגרוף לפרצוף". הגרסה הראשונית היתה של אדם שחוטף אגרוף ממתאגרף עם כפפת אגרוף, אבל הלהקה דרשה לשנות את זה כך שלא תהיה כפפה בתמונה. הלייבל זרם, והפיק את התמונה שכולנו מכירים וזוכרים. האגדה (שייצר ויני פול) מספרת שהיו צריכים 31 טייקים כדי לתפוס את התמונה המושלמת, כאשר התשלום על כל אגרוף אותו חטף הדוגמן בתמונה היה 10 דולרים. אבל בסופו של דבר נמצאה התמונה המושלמת, והאלבום יצא בדיוק היום לפני שלושים שנה, 25/02/1992.
מיד עם יציאתו אפשר היה להבין שהלהקה הלכה על הכי גדול והכי חזק עם המטרה שלהם להוציא את אלבום המטאל הכי גדול שהיה. Mouth for War פותח את האלבום בלי שום שהות, עם ריף שמשתלב מיידית עם תיפוף אנרגטי ועם שירה בשאגות שמראות בדיוק מה הלהקה מתכוונת לעשות. השיר – שיצא גם כסינגל הראשון מתוך האלבום – מכתיב את הקצב והסגנון בכל האלבום, שלא עוזב ולוקח את הלהקה אל תוך ה-Sludge Metal עם השיר השני באלבום, A New Level.
4 סינגלים יצאו מהאלבום – Mouth for War שפותח את האלבום, This Love הכמעט גראנג'י ומשלב בתוכו נגינת גיטרה דיימבגית אופיינית ומעולה, Hollow שסוגר את האלבום ונותן אווירה אפלולית לסיום האלבום, וכמובן – Walk, שהפך להיות אחד השירים המזוהים ביותר עם הלהקה ועם הסגנון בכלל, עם מה שהפך כנראה להיות הריף הכי מזוהה עם הלהקה ועם דיימבאג.
ההצלחה מיהרה להגיע. האלבום הגיע למקום ה-44 בבילבורד האמריקאי, האלבום נמכר בכמויות בכל העולם והגיע לפלטינה כפולה בארה"ב (שני מיליון עותקים), זהב באנגליה ועוד. הלהקה הופיעה בכל הפסטיבלים הכי גדולים ונחשבים בעולם. כולם ידעו מי הם, כולם רצו להופיע איתם, וגל של להקות קמו מתוך מטרה להיות הם, בדיוק כמו שהם – ואחרים – קמו כדי להיות מטאליקה.
בעקבות אלבום אחד שהושמץ והכעיס סצינה שלמה, קיבלנו את אחד מאלבומי הת'ראש הגדולים ביותר, 5 שנים בערך אחרי שהת'ראש הגיע לשיא. חילוקי דיעות והתמכרויות לחומרים שונים של חברי הלהקה (ובעיקר פיל אנסלמו) הובילו לפירוק הלהקה בשנת 2003, אחרי עוד כמה אלבומי מופת. מי יודע מה היה קורה אם מעריץ מטורף לא היה פורץ להופעה של דאמג'פלאן ב-2004 ויורה בראשו של דיימבאג, אולי היינו מקבלים הופעות איחוד ואפילו אלבומים חדשים אחרי ההתאוששות של אנסלמו מההתמכרויות.
מה שבטוח הוא שבין כל אלבומי המופת של שנת 1991, יש אלבום אחד שיצא בשנת 1992 והוא אלבום מטאל אמיתי, שנוצר מעצבים, כעס וזעם והוביל לגל חדש של מוזיקה ועצבים.
