מתן בכור
הסצינה כמרקחה: מאות אלפי ילדי סצינה בעבר (ובהווה) ברחבי העולם משפשפים את עיניהם בתדהמה בימים האחרונים לאור ההכרזה על פסטיבל "When We Were Young" ההיסטורי שיתקיים בלאס וגאס ב-22 וב-23 באוקטובר 2022. הפסטיבל, שמתבסס ברובו על אמני אימו ופופ פאנק שהגיעו לשיאם בעשור הראשון של המילניום, לא כולל רק שמות ענקיים ברמת המיינסטרים כמו מיי כימיקל רומנס, פראמור, אבריל לאבין, ברינג מי דה הורייזן וג'ימי איט וורלד, אלא גם כמעט כל להקה אפשרית מהז'אנר שניתן לחשוב עליה. ברצינות, יותר קל להרכיב רשימה של האמנים שלא נמצאים שם (דוגמת גרין דיי, פול אאוט בוי, בלינק 182, סאמ 41, פאניק אט דה דיסקו, אול טיים לואו, סימפל פלאן, גוד שארלוט ואולי עוד מספר להקות שתלויות בטעם האישי שלכם) מאשר את הרשימה של האמנים שכן.
זה עד כמה הדבר הזה מטורף. המכירה לפסטיבל נפתחה בשישי האחרון, וכצפוי, נמכרו קרוב ל-80,000 כרטיסים בתוך דקות. זה גרם לפתיחה לא מפתיעה של תאריך שני לפסטיבל ביום העוקב (23 באוקטובר), תאריך שיכלול את אותו ליינאפ בדיוק, אבל זה לא עצר 80,000 מעריצים נלהבים נוספים לרכוש את כל הכרטיסים גם של היום השני ולהפוך את האירוע כולו לסולד אאוט בתוך שעתיים (כל זאת בזמן שעשרות אלפים נוספים לא הצליחו לרכוש כרטיסים והיו "תקועים" בעמוד ההזמנה).
עם פרסום ההודעה, אנשים סירבו להאמין שמדובר בפסטיבל אמיתי. הם חשבו שזו סתם כרזה גנרית עם שמות של להקות נוסטלגיות ואהובות, אבל גילו שאיכשהו, מישהו (Live Nation, אמנם חברה שנמצאת בצרות בגלל מעורבותה בפסטיבל "AstroWorld" המושמץ בו נהרגו עשרה אנשים בצורה טרגית, אבל עדיין כנראה החברה הגדולה בעולם) תכנן והצליח לסגור עם כל השמות האלה ליום אחד מטורף בווגאס (בדיעבד גילינו שמדובר ביומיים). אבל רגע, רק יום אחד? הרי יש כאן מספיק להקות כדי לבנות פסטיבל של 3 ימים בכיף?
כן, יש כאן כמה שאלות שמציפות בעיות והעלו נורות אדומות ללא מעט אנשים. אז אחרי שהלהקות עצמן התחילו לאשר שהדבר הזה אכן קורה וגרמו לאינטרנט להתפוצץ, אנשים ניסו להבין איך בדיוק מכניסים כמעט 70 להקות (שאם תשאלו את מי שמתכנן להגיע, הוא רוצה לראות לפחות 80% מהן) ביום אחד. התשובה של הפסטיבל היא שאותן להקות יתחלקו ל-3 במות שונות במהלך היום (במשהו שקצת מזכיר את Warped Tour האגדי, אבל בצורה שונה בתכלית), ומפאת חוסר הזמן, זה אומר שחלק מהן ינגנו סטים קצרים ביותר של בין רבע שעה ל-20 דקות. לזה נוסיף כמובן את ההחלטות הקשות שהצופים ייאלצו לקחת בעת שלהקות שהם יאהבו ינגנו בו זמנית, הפסקות אוכל ושירותים, ונגיע ליום מרוכז בו צופה ממוצע יצליח לראות בערך 20 מתוך ה-70 במקרה הטוב. אה, וגם יש בעיה "קטנה" נוספת בשם כסף. מחירי הכרטיסים לא היו זולים בכלל, ואת זה עוד אומרים אמריקאים בזמן שלא דיברנו בכלל על עלויות של טיסות ומלונות למאות האלפים מרחבי העולם שרוצים ללכת לפסטיבל (יש לא מעט גם בישראל).
עוד רבות ידובר (וממים רבים יציפו את הרשתות) על הפסטיבל הזה עד שהוא אכן יתקיים (בתקווה שהקורונה או מתקפת זומבים לא תמנע זאת, והחששות של רבים שרואים בו כ"חשוד" לא יתממשו), אבל אם אפשר לדעת דבר אחד בבטחה כבר עכשיו, זה שעל פי ההייפ חסר התקדים, התגובות המטורפות, ומכירה של יותר מ-150,000 כרטיסים בתוך שעות, אפשר להגיד בפה מלא שלמרות שאנחנו כבר בשנת 2022, האימו לא מת. להפך, הוא בתחייה מחודשת חסרת תקדים. הוא מתעורר בדור המקורי, הוא מגיע לדורות חדשים, הוא חוזר (במנות קטנות) למיינסטרים ואולי, מי יודע, התחייה המחודשת של הז'אנר תגרום גם למפיקים בארץ לנסות להביא לנו שמות מהרשימה המטורפת שהולכת להיות בווגאס. אנחנו לא חזירים, לא צריכים 60 להקות, נסתפק אפילו באחת או 2. במיוחד נשמח לצדק פואטי על הביטול של MCR ב-2007.
