רק בשישי בחצות, לקראת סופו של יום הפסטיבל השני הבנתי הכל.
קהל ההמונים עשה את דרכו לעברנו כשהסתיימה ההופעה של פול טראנק בבמת הקוף, הבמה הגדולה של הפסטיבל. הם עברו דרכנו לכיוון תאי השירותים ודוכני המתוקים, כשאנחנו, כמה עשרות צופים בבמת הראקט, היינו שקועים בהופעה השבטית והמכשפת של מאפאטאל
כמה מהם נתקעו תחת ציליית הראקט. מאווירת "סבבה בקיבוץ" ניתך עליהם מבול קולה העצמתי של אילנה צברי שרה בערבית על ילדי עזה, ורעמי התוף המסחררים של רונית רוזנטל. מי אלה? שאל אבא צעיר עם פעוט על הכתפיים. הם האינדי של האינדינגב, ענתה לו צופה מתולתלת בחיוך גאה. מעניין, ענה לה האבא. הילד הקטן תופף לפי קצב התופים והיה מרוצה.
אז הבנתי הכל: שיירי האינדי האידיאולוגי נותרו על הבמה הקטנה בדרך לשירותים, קישוט מחייב לצד במת יש עתיד המיינסטרימית. המארגנים הבינו היטב את המכניזם של מה שנקרא פעם שמאל, אחר כך "מחנה השלום", והיום הוא פירורים לא ברורים של "גוש שינוי" לא מוגדר. הייתכן שמארגני האינדינגב ידעו ללכוד את רוח הזמן?
דווקא מכאן ואילך היה לי קל יותר להתרוקן מהזעם הקדוש שמילא אותי עד אז. לא לגמרי, אמנם, בכל זאת מתחם גלגל"צ הוא כמו צלם בהיכל בעיניי, קוטל האינדי השיטתי של שני הדורות האחרונים לא יכול לקחת חסות על אירוע האינדי של השנה. אבל נרגעתי. יחסית. הבנתי את מקומי, גם פה אהיה במיעוט, גם פה אהיה אינדינגד. במת הזיף.
בימים שקדמו לפסטיבל לא הייתי שקט. מה לי ולמדבר, ועוד לבד? הרעיון היה של ה', אמנית שגם הופיעה שם. ה' הציעה לי את כרטיס האורח שקיבלה, ול-ה' קשה לסרב: "אתה תלך לאינדינגב, ותכתוב על זה. תחשוב שאתה האנטר תומפסון, שהנגב הוא נוואדה. תכתוב על פחד ותיעוב במצפה גבולות". נעתרתי, קסם לי לשחק אותה כאילו אני הכתב המופרע של הרולינג סטון. זאת משימה, מותר לי לעזוב את העיר.
שכרתי חדר במלון קטן ופשוט בבאר שבע. עם כל הכבוד לטבע, את הצבא שלי כבר עשיתי, ודברים בסיסיים כמו מיטה, מזגן, אמבטיה ואסלה הם לא מותרות בשבילי. חמישים דקות נסיעה הפרידו בין העיר העתיקה החמודה להפליא של בירת הנגב, לבין הישימון שנקרא מצפה גבולות. חמישים דקות של נהיגה מפחידה למדי, במקומות בהם החושך הוא באמת חושך, על כבישים צרים שלא ידעתי על קיומם (היי 2221! אהלן 234!) עם תמרורי אזהרה מגמלים, וחיצי הכוונה למעבר רפיח. בסופו של דבר הגעתי אל המבוך הנורא בכניסה, "עמדת הצימוד", עמדת הכניסה שבה מחלקים את צמידי הפסטיבל שהם אישור הכניסה. ואכן צימוד היה שם, צמוד צמוד, עמדנו שם, אלפי אנשים טובי מזג, במתחם דמוי כלוב, שממנו עוברים למתחם נוסף דמוי כלוב ורק ממנו אל הקופות ואל הצימוד המיוחל. ברקע נשמע בליל ביטים ופידבקים, מוזיקה ערבית ודיסטורשנים משלל הבמות שמעבר לפתח. זיהיתי שם את ספיר וולך וקלאודאקט האהובים, שמעתי במעומעם את סטלה גוט הנהדרת טבולה בבסים של רגאיי ובטכנו עצבני. היה מעצבן. הקהל התנהג למופת, חמוד וסבלני. קהל האינדינגב הוא קהל אוהב אדם, לא דחף ולא קילל, לא ביקש לדבר עם האחראי או לרמוס. עמד. זרים מוחלטים קשקשו עם זרים מוחלטים. מישהי עם עיניים טובות שקראו לה יובל פתחה את הגיטרה הקלאסית שלה והתחילה לנגן. העומדים בתור מחאו לה כפיים. אנשים הלכו את צידי התור כדי לעשן, וכשחזרו המקום שלהםבתור חיכה להם. מדי פעם ניסה מישהו להניף את הסלולרי שלו למעלה כדי לזכות בבדל קליטה. לא היתה קליטה, מישהי התחילה לבכות שלא יכניסו אותה כי הכרטיס שלה במייל, ושתיים אחרות הרגיעו אותה שיהיה בסדר. לא הכרתי איש. היה חשוך והתחיל לרדת גשם, אבל לא הרגשתי לבד לרגע.
תמהתי מאיפה מגיעה המסה הגדולה הזו של האנשים, למה לא רואים אותם בהופעות קטנות בלבונטין או בתדר, הם גם לא נראו טיפוסים של עשן הזמן, המזקקה או הקרן. מה פתאום דווקא האינדי גורר אלפים רבים כל כך למקום נידח כל כך? מהשיחות ברקע הבנתי שמרביתם לא באו לאינדי. השמות שנלחשו באוויר נעו בין ריף כהן, אביתר בנאי ושקל, אמנים טובים, אבל אינדי הם לא. חשקתי שיניים, בכל זאת טהרן אינדיולוג אנוכי, אבל המשכתי להמתין בסבלנות, נהנה מהחמידות הצפופה שמסביב.
כשהצימוד הצטמד, והתור התרחק נכנסתי פנימה. הגעתי לעיר אחרת עם פסלים יפים וחול בוצי מעט מהגשם. כמה נערות בחזיית ספורט ונערים טופלס רקדו בגשם כמחווה וודסטוקית כלשהי, קיוויתי שלא יחטפו דלקת ריאות. חלפתי דרכם היישר אל "בוץ" המופלא של להקת רייש. המסיבה התחילה.
אמן תישארי (מלמול) לנצח
הבייס של רייש הריע בקרבת בימת הראקט, וסקרנים נאספו לשמוע את היופי הסוחף שמילא את האוויר. רחלי לויאן, הסולנית, פרחה שם. היא פלירטטה עם הקהל (כולל פרסום מספר הטלפון שלה), חגגה מצד לצד עם הטקסטים המושחזים שלה, קריצות שובבות וחכמות כשמשני צידיה עומר רחמים ורן לבנה סיפקו סאונד חד ומעיף. ההופעה הסתיימה עם "אין על הטבע", השיר האהוב עליי מאלבום הבכורה של הלהקה, שיר שהתארך לרייב מרומם נפש שגרם לי לשכוח מהגשם, הצימוד, התור ומתחם גלגל"צ.
הגשם פסק ואני יצאתי לטייל קצת. היה שם בית קפה שנקרא "קפאינדי" ועמדת מודיעין שנקראה "מודיעינדי", וגם שדרת מזללות ששיקפה את המתח שבין המיינסטרים לאינדי: פלאפל ואסאי, פיצה וצ'יפס הולנדי, נקניקיות ודוכן טבעוני (שלו היה התור הארוך ביותר), פאלטס ופודטראק של BBB, כי עם כל הכבוד לכל הארטיקים הטבעיים האלה גם לקניון יש פה אחיזה. גם הבר היה טמפואי לחלוטין: הבירה היתה של מכבי והקולה היתה של פפסי.
כן, התעצבנתי אבל אולי זה כי הייתי רעב. ישבתי עם מנת פלאפל (ללא גלוטן!) בדיוק מול במת הקוף שנראתה כמו פארק הירקון ביום טוב. במה עם כל הפירוטכניקה האפשרית, ואלפים של צופים נלהבים בדיוק שרו עם אביתר בנאי את "תיאטרון רוסי". בנאי לא שר את הקללות, אמן תישארי (מלמול) לנצח. הקהל שאג, ואני זמזמתי את הפסנתר העולץ לפני הלחץ באוזניים. הסאונד דווקא היה טוב, אבל נזכרתי שאין לי אהבה בינתיים.
תזכורת יותר נעימה היתה העובדה שמחכה לי חדר הגון בבאר שבע, זה קרה בתא השירותים הכימי שהצחין כבר בערבו הראשון של הפסטיבל. אוי ואבוי לי.
שבתי לבימת הראקט, המקום היחידי בינתיים שהרגשתי בו בבית. חרדת ביצוע החיפאים עלו למופע פוסט פאנק מחורע כמו שאני אוהב. שני ילדים סקרנים הגיעו עם אבא מסורק שלבש חולצה של קולומביה יוניברסיטי. כשמהמיקרופון של שחר חגי עלו המילים מהשיר יורופה, הילדים צחקקו. "זיינתם את כל העולם" אמר הגדול יותר, "עכשיו הוא מזיין בחזרה", ענתה לו אחותו. האבא הציע להם ללכת לקנות נקניקייה. אני נהניתי, במיוחד מהביצוע ל"מחלה מינית", השיר הכי טוב שלהם בעיניי, יש מקום גם לזה, ניחמתי את עצמי, מביט ימינה אל מתחם האינדיטרוניקס העמוס ששלח אליי נהמות בס מונוטוניות, ומביט שמאלה על כמה היפים בגיל העמידה שהתמסרו להם בפריזבי.
במת יש עתיד ושמשיות של בירה מכבי
היתה זו שעתם של האפגן וויגז בבימת הקוף, אך היתה זו גם שעתו של הגשם ששוב התחזק לו וקיצר את החשמל. המופע התעכב והתעכב, אבל במת יש עתיד נותרה מפוצצת בבני אדם. כמה תלמידות תיכון רקדו בלי מוזיקה בעוד חברתן מצלמת אותן, איש בתחפושת אננס צעק משהו וכמה גברברים צחקו וצילמו אותו. איש ממשוקף עם חולצה של 1900? שנראתה משנת 1900 אמר משהו על קריפטו לחבר שלו, ממשוקף גם הוא בחולצת הסמיילי של נירוונה. הזמן עבר והבנתי לצערי שתמר אפק, המופיעה הבאה תשלם את מחיר האיחור. היא אכן לא הופיעה בסופו של דבר. בחצות עלו האפגן וויגס למופע תכלית מוזיקלי. רבים התלוננו על הסאונד החזק שלהם, לי זה היה כיף גדול, אבל עם כל הכבוד רימוג'קי כבר עלו בראקט.
כפיר רימוך וג'קי זבורוב, צמד בחיים ועל הבמה עשו את זה בגדול. רימוך בלוק היפי על הגיטרה, וג'קי בלוק רובוטי על הכפתורים והשירה התיכו סבנטיז ואייטיז, גרמנית אנגלית ועברית לכדי חוויה פסכדלית מענגת.
לראשונה חשתי בפומו, פספסתי את המופע המשותף של סגול 59 ושירוטו, אבא ובן נפלאים שוודאי עשו פלאים, והנה כבר הגיע זמן המנדט. שוב הבייס בבמת הראקט התחלף, והפעם להטה שם אצולת האינדי החיפאית. ניצן ורדי עלתה על הבמה בפוזת נונשלנטית מלאה באטיטיוד. יד אחת על המותן והשנייה על המיקרופון היא נתנה בפוסט פאנק האנרגטי שלה מתוך שני האי פיז המעולים ששחררה הלהקה בשנה האחרונה. ההופעה התקדמה והגשם חזר.
אנשי הבמה העלו שמשיות ממותגות של בירה מכבי לבמה, בנסיון להגן על הציוד החשמלי ועל האמנים המחשמלים שלא יתחשמלו לנו.
הסופה התחזקה ואיתה עלו לבמה Rain Dirty Valleys, שם הולם למזג האוויר ההולך ומקצין, ותופעת הטבע שליוותה אותי בשעת ההופעה. השמשייה נתנה מחסה חלקי לחברי הלהקה: דן בלוך התפרע בגיטרות, רקפת מור כישפה בקול העמוק והדרמטי שלה, ארז משה במבס על הבס הכבד, וגרשון מזין הצליח לתופף במערכת ספוגת מים, כאשר כל מכת סנר העיפה שפריץ נאה לכל עבר. זו אחת הלהקות האהובות עליי בעולם. כל כך שמחתי. השעה היתה כבר אחרי שתיים ולבמה נקלעו כמה שבורים שאיבדו את הדרך. אני הייתי בשורה השורה לפני הבמה, ולידי התנדנד לו שיכור קדימה ואחורה, כאשר המוניטור מספק לו קונטרה. ילדת פרחים התיישבה לה על הבמה רטובה עד לעצם עטופה בשאל, וצפתה בעיניים כלות בלהקה. מי אלה? שאלה אותי מישהי הלומת סם מהסוג המאט, ריין דירטי ואליז, עניתי. הרוק האיטי נעם לה. מי אלה? היא שאלה אותי שוב. עניתי שוב והיא חייכה. גם בפעם השלישית עניתי בנימוס בתקווה שהיא תזכור משהו.
רק ביציאה מהמתחם הבנתי עד כמה המקום המוני. עיר אוהלים צפופה וספוגת גשם היתה לצידי שביל היציאה. באמצע המשיך לנגן לו מתחם גלגלצ לקול תלונות ספורדיות מתוך האוהלים. הרכב שלי היה בחניון מספר 4, כקילומטר מחוץ למתחם והגשם לא ריחם. בין לבין הלכו אבודים כאלה שלא מצאו את האוהל שלהם, ואחרים שלא מצאו את הרכב, לוחצים על השלט הרחוק בתקווה לראות אורות מהבהבים. ראית סקודה קודיאק? שאלה אותי איש שרירי מאוד, אך מיואש. לאף ואתה ראית פיקנטו לבנה? בסוף ראיתי ונכנסתי, ונסעתי לי בכבישי האפילה הדרומיים. מקלחת ומיטה חיכו לי.
האינדי של הפרלמנט
כשהתעוררתי אחרי הצהריים חשבתי קודם כל על ה'. האנטר תומפסון לא היה מבזבז את כל היום שלו על שינה, ואולי בעצם כן. הייתי רענן ונמרץ. ממרפסת החדר ראיתי מופע אינדי חביב לא פחות. בבית הקפה שאין לו שלט ממול, בצמוד לטוסטייה בשם הלגה, התנהל לו פרלמנט נמרץ של כעשרה אנשיםץ הם היו בגבם אליי, ולא הפסיקו לרקוד ולהתחבק. מערכת ההגברה היתה מצויינת, וממנה בקע "אין לי אהבה" של שימי תבורי, השיר פיה את מקומו לפרסומת של משחת שיניים. יוטיוב זה אינדי. משם עברנו ל"אני אוהב אותך לאה", לאחד מהישנים של בועז שרעבי, ליהורם גאון שר רוזה, שיר פופ נייטיז ברוסית, בדד של זוהר ומשם בחזרה לשימי תבורי. משיר לשיר פקעה סבלנותו של הדי ג'יי, מקסימום דקה לשיר, והחברים ממשיכים לרקוד ולשיר.
למה בעצם לא לארגן פסטיבל דרומי במקום יישוב דרומי? תהיתי לעצמי, חושב שהחוגגים בבית הקפה שלידי לא שמעו מעולם על האינדינגב, מה הטעם באירוע בנגב אם אנשי הנגב לא שם? לא ידעתי את התשובה. אולי ידעתי וחששתי לענות לעצמי.
ואולי לא סתם נבחר השם הדרמטי: "מצפה גבולות", המקום שצופה אל גבולות המוזיקה, שמערבב בין ז'אנרים בלי רחמים, שלא אכפת לו לתבל את המיינסטרים בקצת אינדי אדג'י, ולקרנף את האינדי עם זמרים שכולם אוהבים. אולי זה הקונספט, תהיתי בעוד שותה קפה שחור מול הפרלמנט הצוהל. אני אוהב אותם.
אני גם אוהב את עדי קשת כהן ואת אוראל תמוז, את יעל קופלנד ואת רוג'ום, את עלמה גוב ושירלי קונס, את איי ווז א באסטרד ודניאל רובין ניר שלמה וישי קיצ'לס, אבל כנראה שהייתי זקוק לשינה הזאת. הסתקרנתי לראות מה קורה עם שריף, נער הפלא לשעבר, ואיך יגיב שלומי שבן אם הפסנתר שלו יתמלא בחול, אבל הגוף שלי החליט לישון, ואני לא מתווכח איתו. נסיעה בשקיעה לעבר מצפה גבולות וחזרתי לעניינים היישר לתזמורת הטרופית של איליאן פנססוי. הקרקס המרהיב הזה היה מופלא, ושוב עוברים ושבים בדרכם לשירותים או לפאנקייק בהו ולא הבינו דבר. התעצבנתי. שוב.
נבחרת הנוער של הבמות הגדולות
מי שהרגיע את עצביי היה יהוא ירון, אחד מאנשי האינדי היחידים שקיבלו את הבמה הגדולה ובצדק. שנים של חריצות והצטיינות הביאו לו קהל הולך וגדל. זה היה מוזר. איש המילים החד עמד בבמה גדולה מדי, ולמרבה הפלא הוא סיפק לחלוטין את הסחורה, אפילו נהנה מזה. תחושת ניצחון קלה מילאה אותי, אולי בימת הראקט היא בעצם נבחרת הנוער של הבמות הגדולות, אולי יום יבוא וגם כל הטוב הזה יתרחק מהשירותים.
מעניין איך להקה כמו שן תסתדר על במה גדולה, אני בטוח שמצויין. בייס מזן התדר הסתדר לו בשורות הראשונות, ענני וויד מילאו את האוויר יותר מהרגיל, והקהל שר את כל המילים. הלהקה, מחוזקת באיתמר קציר, איש הארץ, מתופף וסולן נפלא בעצמו חיזק אותם על התופים, והמסע הכן והפסיכדלי שלהם מילא שעה של אושר גדול.
אחריהם עלתה אגת במופע אנרגטי אלטרנטיבי מלא באופי פופי, היפהופי ואדג'י יחד הרימה את הטיל הקטן שלנו. השיא היה כשאירחה את זיו טל, הלא הוא גידו, איש שהיפ הופ היא מילה שקטנה עליו. שוב קרנתי.
לקחתי הפסקת טיול נוספת וראיתי את מחנה השינוי על כל צורותיו מולי. הווה אלטרנטיבי שבו יש רק מחנה שינוי, נערות בחולצות ירוקות של מרצ, היפים והיפסטרים, משפחות צעירות מזן ההיטקס וותיקי פסטיבל מקשישים, פרחי תנועות נוער, קיבוצניקים וילדי ירח. לא היו שם בן גבירים, היתה רק פוליטיקה בלי פוליטיקה, חגיגה בכוח של אנשים שחוששים מימי פומפיי האחרונים. אמרו לי שמרב מיכאלי באה לבקר, מישהו חילק פלאיירים למפלגה של עמוס סילבר. שמתי לב כי הפסטיבל הזה התעלם לגמרי מסצינת ה-Pאנק הפורחת, במיוחד זו הפוליטית, אולי כדי לא לעצבן מדי את הקהל, חייבים למצוא מכנה משותף ומרחב מכיל. ואכן לא היתה אלימות שם. בכלל, למרות הדוחק והאלכוהול והסמים המקום היה בטוח לגמרי, לא מאיים על איש, לא מפריע לאיש (טוב, חוץ ממתחם גלגל"צ באמצע הקמפינג), ואז התחילה ההופעה של מאפאטל ונגמרה ההופעה של פול טראנק, והבנתי הכל.
את היום סיימתי בדואו משולש ומרהיב. שלושת הצמדים: לפט, אלו/קים ועמק חלקו במה, והחליפו מקומות על הבמה ללא הפסקה. זה היה הביקור הראשון שלי על במת הפילף הבמה המרוחקת ביותר והבינונית בגודלה. היה לי כיף גדול שם.
הפוגו המתחשב ביותר בעולם
ביום השלישי הגעתי בצהריים, שזה פחות מאוחר מהיום השני. למעשה זו היתה הפעם הראשונה שבה ראיתי את המתחם באור יום. הוא היה יפה, באמת, וגם נקי יחסית (פרט לתאי השירותים כאמור). פתאום הקצב שלי הואט, לראשונה עברתי מתחת לספרינקלרים החמודים שעוצבו כעננים, עיינתי במיצגים היפים והמקוריים שהיו בכל מקום.
נראה שהיתה מחשבה גדולה על שעות ההופעות. סניקי למשל הם שלישייה של צהריים, בירה קרה וכיף באור יום. הפסיכדליה הגולשת של נילי פינק, דניאל ספיר ולוטן יעיש עשו לי טוב על הנשמה, עונג פשוט של חוף ים בבריזה, מבלי להיות בים.
ואז הגיעו הזאבות. ארבע האנרגטיות האלה פורחות מול קהל, והפעם הן היו שש על הבמה. טליה ישי, הבסיסטית ג'מג'מה את "שיר לאהבה" בבאלאנס, מה שהקפיץ כמה נערות מהשמו"ץ לידי לשיר בקולי קולות: "יחד, לב אל לב". לאחר מכן התחיל הקרנבל. יפעת בלסיאנו הוכיחה את עצמה במפעילת קהל מצטיינת: ברצותה הקהל שקט, ברצותה הקהל שואג. ברגע השיא של המופע, השיר "אל תגיד לי אולי" התפתח לו סוג של ריקוד פוגו, אבל מהזן האינדינגבי, שלא פוגע באיש. כמה עשרות נערים גלשו זה אל זה בתנועות ליטוף. זה היה הפוגו המתחשב ביותר בעולם. יהוא ירון, האיש שהפציץ את במת הקוף יום קודם לכן עמד שתי שורות לפני וחייך. הוא לא חש פגיע (אבל הוא נורא גבוה, וזה לא פייר).
הפסטיבל הסתיים ברוק הבלתי מתפשר של אלקטריק זו, עם העפות גיטרה באוויר, רגע לפני שהיא הוצתה בסגנון הנדריקסי. בדרך החוצה על במת הראקט נוגן "שיר לשלום" בלופים בנסיון לשבור שיא כלשהו. בפעם האחרונה ששמעתי את השיר, מישהו נרצח.
הדרך הביתה היתה ארוכה מאוד, הייתי מאובק ומהורהר, עצבני ומאוהב, מבין את הפרדוקס שאופף את הפסטיבל הזה, המלכוד הגדול שקובע כי ככל שהאלטרנטיבה תצליח, כך היא תיכשל בלהיות אלטרנטיבה, וככל שהיא תיכשל כך היא תקסום יותר, ההבנה שבכל זאת זה ביזנס ומי אני בכלל שאתלונן, להבין כי אני כנראה לא איש שוליים, אלא איש שולי השוליים, לתהות האם עמדתי בהבטחתי ל-ה' והייתי ההאנטר שהיא רצתה שאהיה, להיזכר שאין אינטרנט באוטו ולשמוע בלית ברירה את התחנה היחידה שנקלטת שם, גלגל"צ, ולהבין שגם בשנה הבאה אגיע לפסטיבל הכי טוב בישראל.
