עופר פרוינד
לכל אחד יש Bucket List של הופעות חיות שהוא רוצה להספיק לראות. קולדפליי לא היתה ברשימה שלי, אבל היא צריכה להיות ברשימה של כל אחד, כי גם אם לא אוהבים אותם מוסיקלית. אין עוד שואו כזה בעולם.
אני לא מעריץ של קולדפליי. אני כמעט ולא שומע אותם ביום יום שלי – עד עכשיו. אני חושב שאלבום הבכורה שלהם Parachutes הוא אחד מהאלבומים הטובים והיפים שיצאו בתחילת שנות ה 2000, ואולי אפילו בטופ 10-15 של האלבומים הטובים בכל הזמנים, ואני בסבבה עם שני האלבומים שהגיעו אחריו – A Rush Of Blood To The Head ו X&Y. מכל מה שהגיע אחריהם היו שירים מסויימים שאהבתי או היה לי נעים לשמוע, אבל קיטלגתי את קולדפליי כעוד להקת רוק שעשתה מעבר לעולם היותר ״פופי״ של המוסיקה.
אני זוכר שלא מאוד התלהבתי כשאשתי אמרה לי שהיא רוצה לטוס להופעה שלהם, אבל כל מי שהיה רק שיבח וסיפר איזו חוויה זו הופעה של קולדפליי שזרמתי על הרעיון, במיוחד אחרי הביטולים שהיו לנו של פרל ג׳ם בקיץ שעבר, וכי כשחשבנו על טיסה להופעה לא באמת היו עוד אמנים שרצינו לראות.
שום דבר שיספרו לכם או שאני אכתוב פה, לא יוכלו להכין אתכם לדבר הזה שנקרא הופעה של קולדפליי. An Adventure Of A lifetime הוא תיאור יחסית מדויק וגם שם של שיר שלהם, שעד ההופעה לא ממש סבלתי, אבל רקדתי וקפצתי כמו גדול שהוא בוצע בחלק הראשון של המופע.
הכל מאוד מדוייק ומתוכנן, חדש (לי) ויוצא דופן מכל הופעה אחרת שהייתי בה או ראיתי, והייתי ב My Share של הופעות. החל מהצמידים המאירים שכל אחד מהקהל מקבל בכניסה להופעה, תותחי קונפטי מפוזרים במתחם העמידה, פירוטכניקה על הבמה, וידאו ארט, תאורה, לייזרים, כדורים צבעוניים גדולים נזרקים לקהל מכל עבר (כן יש כזה גם בהופעות של מיוז רק שהם שחורים), הזיקוקים, התלבושות ועוד… והסאונד… אוי הסאונד המעולה שהיה שם גרם לי לחשוב למה זה לא יכול לקרות בהופעות אחרות שאני נמצא בהם.
יכולות להיות לי הרבה בעיות עם סולן הלהקה כריס מרטין, במיוחד היחס שלו לישראל או היחס שלו נגד ישראל (למרות שהיה כאן לפני שנתיים שלוש עם בת זוגו בביקור בבית ספר מעורב של יהודים וערבים), אבל האיש כריזמטי, זמר מצויין, מתרוצץ כל הזמן על הבמה והקאט ווק, ויודע להפעיל את הקהל ולהשאיר אותו בעניינים ולקחת אותו למסע רגשי לאורך השעתיים של ההופעה.
הגענו לאצטדיון דייגו ארמנדו מראדונה בנאפולי לקראת השעה 19:00, כבר היו תורים לכניסה, עמדות מרצ'נדייז מחוץ לאצטדיון ומוכרי שתיה ודוכני אוכל. כשנכנסנו לאצטדיון כבר היתה על הבמה מופע החימום הראשון, הזמרת האיטלקיה-פלסטינית ליילה אל הבאש. אחריה סביב 20:30 עלתה להקת החימום השניה, אותם ממש חיכיתי לראות – CHVRCHES הסקוטים, ומאוד מאוד נהניתי מהסט שלהם.
ב 21:15 האצטדיון הוחשך והמסכים הוארו והחלו שתי נעימות הפתיחה של הלהקה לקראת תחילת המופע עצמו. לאחר הצגה של שתי בנות מקומיות של עמותות להן הלהקה תורמת חלק מההכנסות של הכרטיסים להופעה, ועל כל שחלק מהחשמל נובע מכל שאנשים רוכבים על אופניים שמייצרות חשמל תוך כדי הופעה – קולדפליי תפסו את הבמה.
אחד הדברים שהבנתי, ואתם לא חייבים להסכים איתי, הוא שקולדפליי היום הם מה ש U2 היו בשיאם בסוף שנות התשעים ושנות ה 2000. להקת הרוק הכי גדולה בעולם עם טורים מטורפים והופעות מרהיבות עם רעיונות חדשים נחשבת אז לאחת מלהקות הרוק הטובות בעולם, שגם הם לקחו את המוזיקה שלהם יותר לאזור הפופ ממה שהיו בסוף השמונים ותחילת התשעים.
קולדפליי מופיעים כרביעייה שהיו תמיד – תופים, בס, גיטרה חשמלית וזמר (שלפעמים מנגן פסנתר או אקוסטית) וכל הסאונד (רובו לפחות) מגיע מהם דרך האפקטים וסמפלרים.
במהלך ההופעה הם נעים בין העמדה שלהם על הבמה עצמה, לעמדה שיוצרים להם בקצה הקאט ווק, ובהדרן הולכים לעוד מתחם קטן של במה שנמצא בקצה השני של האצטדיון לסט אקוסטי של כמה שירים.
אני מצרף את הסטליסט וכמה סרטונים, אבל אני לא אלאה אתכם ב Play By Play של השירים ומה שקרה במהלכם, מה שכן אספר הוא שבוצע בהופעה שיר שלא נוגן עשר שנים לפי כריס מרטין (Trouble מתוך האלבום הראשון) ושיר מיוחד לנאפולי (Napule E) שהיה מרהיב לשמוע את הקהל מצטרף במלוא גרון לכריס מרטין.
כשהסתיימה ההופעה, בדרך החוצה (אלוהים כמה זמן לקח לחזור חזרה למלון, איטליה מדינה קשה להופעות), אמרתי לאשתי תודה שהיא דחפה להגיע להופעה הזאת, כי זו חוויה כוללת שלא הייתי מקבל באף הופעה אחרת, גם כזו של להקה שאני מאוד מאוד אוהב.
לסטליסט ההופעה: https://www.setlist.fm/setlist/coldplay/2023/stadio-diego-armando-maradona-naples-italy-7ba6760c.html
