עופר פרוינד
״אחד העיתונים שלכם כתב עלי שאני מעצבן״ אמר מוריסי במהלך ההופעה, ״מחר אני אלך לשם, אני אלך לשם, ואני אשרוף את המקום וארק להם בפנים, ואז אני באמת אהיה מעצבן!״ – והקהל מריע ומוחא כפיים, זה הפער בין אוהבי מוריסי לשונאי מוריסי בעולם, בין אלה שכל מילה שלו היא אמת לאלה שלא סובלים שום דבר שיוצא למוריסי מהפה. ומוריסי יודע לעצבן, הוא כל כך אינטיליגנט שהוא יודע לפרוט על כל מיתר רגשי ועצבי של כל מי שיהיה מולו, וזה מה שכנראה עושה אותו פרפורמר מהשורה הראשונה. אבל לא במוריסי האדם עסקינן אלא בהופעה המעולה אתמול בשוני, הראשונה מתוך שתיים שלו בישראל, השניה מחר 4.7 באקספו תל אביב.
אני לא זוכר את שוני עמוס באנשים כמו אתמול (והייתי בלא מעט הופעות בשוני), ובקהל שרובו נראה שנולד בשנות ה 70-80, כלומר שגדל על הסמיתס ועל מוריסי. המופע נפתח כרגיל אצל מוריסי עם חצי שעה של קטעי וידאו כשבתשע בדיוק מוריסי עולה לבמה ופותח חזק עם suedehead. השירה של מוריסי ברורה מעל הנגינה ומבינים כל מילה שהוא שר, גם עבודה טובה של סאונד אבל גם יכולת ווקאלית מרשימה של מוריסי. פגשתי בהופעה את אלכס בקאלו, שהיה שדרן ברדיו זה רוק ואף עשה ספיישל מוריסי בעצמו לפני כמה שנים עם גלית קורני, שאמר משהו מאוד נכון לגבי הקול של מוריסי – עם השנים הקול שלו נהיה יותר עמוק (כמו של לא מעט זמרים שמתבגרים) וזה מחמיא לו יותר ומביא יותר עומק לשירה שלו ולהבעה שלו כזמר.
מוריסי גם מחזיק את ההופעה עם נוכחות בימתית מרשימה ומאוד אגבית, הוא לא משתולל או מתרוצץ – הוא יכול לעמוד ולשיר והקהל מרותק לכל פיפס שהוא מוציא מהפה. הקהל אוהב אותו והוא אוהב את הקהל, ומאוד אוהב את ישראל. לפני Our Frank הוא מודיע שזה שיר שהוא שר לא טוב ואומר לקהל שהם ישפטו בעצמם, ובאמת הוא קצת היה אוף שם אבל לאף אחד זה לא באמת הפריע. בשיר I'm throwing my arms around Paris הוקרנה על המסך תמונה של מפגין צרפתי פצוע אזוק על ידי שוטרים מוצמד לעמוד, ולפניו מוריסי אמר שהוא מקווה שמישהו יציל את פריז. שני שירים לאחר מכן השמעת בכורה לשיר חדש גם על צרפת ופריז notre dame עם קטעי וידאו ארט של כנסיית נוטרדאם העולה בלהבות מלפני כמה שנים. את השיר my hurling days are done הקדיש לאירלנד ולכל המשפחה שלו, ובשיר האחרון לפני ההדרן, Jack the Ripper, הבמה נצבעה אדום ועשן מילא את האמפי כמו תחושה של אירוע טרור (או משחק כדוגל או כדורסל בישראל) ולא ראו כלום עד סוף השיר שם הורידו את מוריסי והלהקה מהבמה בעזרת פנסים. בהדרן מוריסי עלה עם חולצה שחורה עם השם שלו עליה, כמו חולצה שכל אחד מאיתנו קונה בעמדת המרצ׳נדייז, עם תמונה של ג׳יימס דין שעל המצח שלו כתוב Israel, ושר שהוא אוהב אותנו כשהוא מושל את החולצה למטה כדי להראות את הכיתוב על החולצה, ואז הוריד אותה, ניגב את הזיעה וזרק את החולצה למעריץ בר מזל בקהל.
קצר – כי ההופעה היתה באורך של שעה ועשרים דקות לערך, אבל מתוק כי הקהל נהנה מכל שניה של מוריסי על הבמה בהופעה מצויינת, מהוקצעת עם נגנים מצויינים וסאונד משובח (גם אם הגבוהים היו על סף הכאב – שימו לב להביא אטמים לאקספו בתל אביב).
