גלית קורני
ניק קייב והזרעים הרעים מוכיחים שוב שהם יכולים להרים מופע עוצר נשימה בכל מקום, גם בלייב פארק תחת שמי אוגוסט החמים והלחים.
ניק קייב וחברי הזרעים הרעים, הקלידנית החדשה ושלישיית הגוספל, הצליחו להתעלות על ההופעה המעולה מ- 2017 ולייצר חוויה שתלווה את הקהל הישראלי לפחות עד ההופעה הבאה שלהם אצלנו.
עם אנרגיות אין סופיות, בין מחוות תאטרליות מאורגנות היטב לבין הבלחות של ספונטניות ואלתור מרשים, ניק קייב עף על הבמה בלייב פארק אתמול.
כמו מטיף משוגע, אחוז תזזית ואמונה יוקדת, קייב נע על הבמה ללא הפסקה, נוגע בקהל, צולל לתוך ים הידיים המושטות ונישא על גביהן, נוגע בהן, מדבר אל המעריצים שלו בכנות, בגובה העיניים, ולא חושש להראות כמה הוא זקוק לאהבת הקהל.
והקהל, הקהל הנהדר והעצום בגודלו, מחזיר לו אהבה.
בטוטאליות גדולה, בעוצמה הנובעת רק ממי שחי וחווה כל יצירה שלו מחדש על הבמה, קייב נותן את כל כולו וכך גם כל מי שאיתו על הבמה.
נע בין דמויות, מחליק לתוכן בקלילות, מהמטיף המשוגע, לאמן הרציני מלא הבינה וחוכמת החיים וחזרה לאותו מוזיקאי צעיר, משוגע המשתולל על הבמה, כפי שעשה עוד בימי ה Birthday Party.
ההופעה נפתחת בשיר Get Ready For Love, ומשם הוא ממשיך לשיר There She Goes, My beautiful World, שניהם מאלבומו מ 2004 Abattoir Blues/The Lyre of Orpheus ואז קופץ ל 1984 לאלבום From her to Eternity ומבצע את שיר הנושא.
סדר השירים בהופעה לא רק שמשלב יפה בין מגוון החומרים מאז ומעכשיו, אלא גם בונה אווירה, משנה אותה מקצה אל קצה, בונה מחדש ומשנה אותה שוב.
הוא חוזר אל Abattoir Blues עם Oh Children היפיפה, וממשיך ל Jubilee Street , אחד האהובים עלי בכל הקריירה הארוכה והפורייה של קייב, מתוך האלבום Push The Sky Away מ 2013, הקרשנדו האינסטרומנטלי שנבנה בסבלנות בסופו של השיר נעלם בביצוע בהופעה והופך במעבר חד למקצב סוחף ומפתיע בעוצמתו.
הפתעות מעין אלו חוזרות גם בלהיטים Red Right Hand שמתחיל עדין וממשיך לכיוון תיאטרלי קיצוני ובבת אחת חוזר לעדנה ולרוך, בווירטואוזיות מופלאה.
באמצע אתנחתא מרגשת ליד הפסנתר, עם השירים I Need You שעוצמת הרגש שבו עברה יחד עם המילים כמו אגרוף חזק לתוך הבטן וגרמה לי לשלוף טישו ולהתפרק בו במקום, ו Waiting for You
Carnageשהוקדש לזכרה של מאיה אטון, האמנית הירושלמית שנפטרה בחודש שעבר (מחווה מקסימה ומרגשת מאוד) וכמובן Tupelo שנפתח ברעמים וברקים וקולות של גשם שיכולנו רק לייחל להם באקלים הישראלי הלח והחם.
אם היה ביצוע מעט מאכזב לטעמי, אבל אחרים סביבי התרגשו ממנו מאוד, זה היה הביצוע השטוח משהו לשיר האדיר The Mercy Seat .
אבל בכל שיר ושיר, בלטו לעין עוצמת הרגשות הכנים שפורצת מקייב על הבמה, ולא רק ממנו אלא גם מכל שאר הצוות שלו.
הזרעים הרעים ובראשם וורן אליס, שותף מלא לטוטאליות של קייב, משתולל עם הכינור ללא הפסקה.
המחוות בין שניהם, גם אלו המתוכננות עם הקריצה וההומור ובטח אלו הספונטניות, שנולדות מתוך חברות עמוקה, היו מרגשות מאין כמותן.
קייב בוחר לסיים את ההופעה עם White Elephant שיר שלו ושל וורן אליס שהם מבצעים יחד.
את ההדרן, של ארבעה שירים שגם הם, כמו כל ההופעה, כוללים להיטים לצד שירים מוכרים פחות, קייב מבצע בצורה מושלמת.
וורן משלב את הבא נגילה לתוך סולו כינור יפיפה ואני מבינה שאני מרגישה בבית בהופעות של קייב והתחושה הזו נדמית הדדית.
הסאונד, לפחות היכן שאני עמדתי, התאורה המושלמת והנראות של הבמה עם מסכי הענק היו נהדרים.
המומה מעצמת הרגש, ישבתי בפקק שנוצר ביציאה מהחניון של הלייב פארק, מבינה שלא משנה היכן האמן המבריק הזה יופיע, אני אשתדל להיות שם.
כל דקה בלחות בחום ובפקקים הייתה שווה את החוויה המוזיקלית המושלמת הזו.
תודה מיוחדת לאסף לינזן, בזכותו הגעתי הפעם להופעה מלכתחילה.
