שלום חנוך שר – ״בלי לומר מילה״. זו דרך טובה לסכם את הופעתם של הפיקסיז אתמול 11.7.2022 בביתן 1 באקספו בגני התערוכה בתל אביב – ארבעת חברי הלהקה על הבמה, בלי תפאורה מיוחדת, בלי תלבושות מיוחדות, בלי תאורה מפוצצת, הם עצמם בלי פוזה (או שאולי זו בעצם הפוזה), בלי להחליף מילה עם הקהל, פשוט מנגנים שיר אחרי שיר אחרי שיר במשך כשעה וארבעים דקות.
אקדים לספר שלפני הפיקסיז עלה למופע קצר של כשעה ורבע ג׳רי קאנטרל, להופעה האחרונה בחלק הזה של סיבוב ההופעות שלו לאלבומו האחרון ״Brighten", את הסקירה של יוגב לנדסמן על ההופעה שלו אתמול בבארבי תוכלו למצוא כאן .
ב 22:12 הפיקסיז עולים לבמה לצלילי מוסיקת רקע, והקהל מריע בחוזקה כשהם מתחילים לנגן את Cecilia Ann, שהיה במשך תקופה ארוכה הפתיח והאנדר של מצעד הרוק של ישראל ברדיו בתקופה ששידר אותו אחיעד לוק. הם ממשיכים ל St. Nazaire ונשמעים מעולה ויושבים טוב מאוד ביחד, ולתחושתי, כמי שזו ההופעה הראשונה שלו של הפיקסיז, פרנק בלאק נשמע מעולה ממש כמו בתקופת השיא שלהם. השיר השלישי Wave Of Mutilation והקהל משתולל, ואחריו הם מפציצים עם עוד להיט ענק Monkey Gone To Heaven. התחושה היא שהקהל שהגיע למלא את ביתן 1 חיכה להם,היה צמא להם ושותה את השירים שלהם בשקיקה. ההופעה ממשיכה עם שיר אחרי שיר כאילו אנחנו במסיבת רוק והכל בקצב בלי הפסקה.
בלאק עובר לגיטרה אקוסטית בשיר Vamos לתשואות הקהל. כבר חצי שעה לתוך ההופעה בלי מילה אחת בין השירים וממשיכים ללהיט Here Comes Your Man. אחרי עוד רצף של שירים מקפיצים ומרקידים מגיע סוף סוף שיר יותר שקט ורגוע, עם קולות שניים נהדרים של הבסיסטית פאז לאנשאנטין (לשעבר A Perfect Circle) שנכנסת בצורה נהדרת לנעליה של קים דיל בוייב, בנגינה ובשירה, והיא מחמיאה לשירה של בלאק בצורה נהדרת.
מיד לאחר מכן מגיע Ana שלטעמי הוא אחד השירים שמאוד מזוהים עם הסטייל של הפיקסיז והאהבה שלהם ל Surf Rock.
אני מסתכל סביבי ולפעמים אני ממש מרגיש כאילו חזרתי בזמן לסוף שנות התשעים למסיבות הרוק והדארק אייטיז, ואני אוהב את זה מאוד. במהלך השיר Velouria יש תקלה בגיטרה של בלאק והשיר נעצר, הם עוברים לאחר דקה של ניסיון לטפל בתקלה לשיר Havalina ולאחריו מבצעים שוב את וולוריה מההתחלה.
Where Is My Mind מרים את הקהל ומחזיר במהרה פנימה לאולם את כל מי שיצא לנשום קצת אוויר או לקנות משהו לאכול. כשמתחיל Hey, אולי הלהיט הכי גדול ומוכר של הלהקה (לפחות פה בארץ) הקהל שוב בהתלהבות שיא וכמות הטלפונים לצילום וידאו עולה לאויר בהתאם. ההופעה מסתיימת עם Debaser שפותח את האלבום שלהם Doolittle שאת רובו הם ביצעו במהלך ההופעה. כשהשיר מסתיים הם עושים שלום לקהל, באים לקדמת הבמה ומשתחווים מספר פעמים, שוב עושים שלום ויורדים מהבמה, ללא מילים וללא הדרן. במהלך ההופעה גם אין אפילו שקט שנותן לקהל לשיר במקומם או איתם את השירים – הם באו לנגן, הם לא דופקים חשבון, פשוט עושים את שלהם ולא השמיטו כמעט אף אחד מהלהיטים שלהם.
לתפיסתי ממוצע הגילאים שם היה ברובו 45-50 פלוס, ורוב הצעירים שהיו שם היו ילדים שבאו עם ההורים שלהם לחוות את הלהקה שהם גדלו עליה.
לתחושתי, ומשיחות שניהלתי עם חברים ואפילו עם כמה אנשים שאני לא מכיר בדרך חזרה לרכב מהאולם, ההופעה היתה הופעה נהדרת לכל מי שמאוד אוהב את הלהקה ומכיר אותה על בוריה (למיטיבי לכת מה שנקרא), אבל מי שהגיע בעיקר בשביל הלהיטים הרגיש שהיא היתה ארוכה, אפילו משעממת לפרקים ואני מכיר מספר אנשים שיצאו קודם בגלל זה ובגלל שלצערי הסאונד בביתן 1 ברוב הזמן מאוד חזק וכואב (למרות שבניגוד להופעה הקודמת שהייתי בה שם שהסאונד היה כמעט בלתי נסבל, הפעם היה סביר). הפיקסיז מופיעים מעולה ונשמעים טוב, אבל חוסר האינטראקציה שלהם עם הקהל יכולה לבאס גם את מי שמאוד אוהב אותם, ולכן יכולה לפעמים קצת לשעמם את מי שלא מכיר ואוהב מאוד את המוסיקה שלהם (לראיה רבע עד שליש אולם שיצא במהלך ההופעה למזנון וחזר בלהיטים המוכרים).
סה״כ היה ערב מהנה מאוד בביתן 1, גם עם ג׳רי קאנטרל וגם עם הפיקסיז, שהקהל שבא לראות אותם קיבל הופעה מצוינת עם כל הלהיטים ועוד הרבה יותר.
תודה לרועי כנפו ואסף לב שעזרו בהכנת הסקירה.
