פסטיבלי מוזיקה בפורטוגל הם מסורת ארוכת שנים, ופסטיבל וילאר דה מוארוס הוא הותיק שבהם. מאז שנות ה60' של המאה הקודמת, הוא מתקיים כמעט מדי קיץ בעיר קמיניה שבצפון.
החל מ2016 EDP, חברת חשמל מקומית, היא נותנת החסות הרשמית שלו. עכשיו דמיינו רגע את "חברת החשמל" מרימה בישראל פסטיבל מוזיקה. עזבו את זה שבדוק החשמל היה נופל כל הערב… את מי היו מביאים כהדליינר? את סטטיק?!
לעניינינו. וילאר דה מוארוס זכה לכינוי "וודסטוק הפורטוגזי", ולאורך השנים הופיעו בו שמות כמו אלטון ג'ון, U2, אלאניס מוריסט, סקאנק אנאנסי, ניל יאנג, איירון מיידן, רמשטיין, מגהדת', בוב דילן ועוד.
גם הליין אפ השנה מלא בשמות גדולים: איגי פופ, פלסיבו, בלק רבל מוטורסייקל קלאב, גארי ניומן, באוהאוס, סימפל מיינדס, סווייד ובמקור גם לימפ ביזקיט (השתתפותם בוטלה לבסוף עקב מצבו הבריאותי של פרד דרסט).
רכשתי כרטיס ליומו הראשון של הפסטיבל, שכולל הופעות של גארי ניומן, פלסיבו וסווייד לצד להקות מוכרות פחות, הבאטלס הניו-יורקרים והבלק טדיס המקומיים.
עם כל הכבוד לגארי ניומן וסווייד (ויש המון) פלסיבו הם לחלוטין הסיבה שלשמה הגעתי, כולל נסיעה בצהרי חמישי וחזרה הביתה רק בבוקר שישי. זו אחת הלהקות האהובות עלי ביותר, ושנים התחרטתי שפיספסתי את ההופעה שלהם בישראל ב2010.
הגעתי למתחם בשעות הצהריים המאוחרות ומיד תפסתי את מקומי בתור לכניסה. ב17:00 בדיוק נפתחו השערים ורצתי לתפוס מקום בקדמת הבמה. זוכרים מה אני תמיד אומר? "כשאתה פרונט רוו' ביץ', אתה פרונט רוו' ביץ לנצח!" וזה מוכיח את עצמו פעם אחר פעם.
שורה ראשונה – צ'ק! (מוזמנים לעשות "איפה אפי?" בתמונה מטה)
ההופעה של הבלק טדיז היתה נחמדה מאוד, הבאטלס שיעממו אותי. כנראה ששמרתי תיאבון למנות העיקריות.
ואז הגיע תורו של גארי ניומן.
מודה ומתוודה שלמרות שאני מכיר די טוב את הביוגרפיה שלו ואת תרומתו למוזיקה האלקטרונית, אינני מאוד בקיא בדיסקוגרפיה שלו.
למעט Cars האלמותי ועוד כמה שירים בודדים שהכרתי בעיקר בזכות גלית קורני, מעולם לא התעמקתי ואולי באמת הגיע הזמן.
דקות לפני שעלה לבמה, כתבתי לגלית שאני בהופעה שלו והיא השיבה "ניומן פרפורמר מהטובים שיש" וכמה שהיא צדקה.
לבמה עולים קלידן ושני גיטריסטים קירחים עם מבט קשוח כשלגופם חצאיות.
ואז עולה גארי. הקהל מקבל אותו בתשואות ובקריאות "גרי!".
ביטים אלקטרוניים משולבים בגיטרות מנסרות ודיסטורשנים, שירה לצד ריקוד, מכונות עשן ומשחקי תאורה, והכריזמה שנשפכת ממנו פשוט היפנטו את הקהל למשך כל ההופעה. הנוכחות הבימתית שלו לא פחות ממהדימה.
בסט של 12 השירים, הצלחתי לשמוע בבירור כמה המוזיקה שלו פורצת דרך ואיך ללא ספק השפיעה על דפש מוד, רמשטיין וניין אינץ' ניילס ואין ספור אמנים נוספים.
בשלב מסויים קלטתי בזווית העין את אשתו ג'מה עומדת בצד הבמה, מביטה בו מופיע ומתרגשת. כמה רומנטי!
אסכם ואגיד שבסיום ההופעה לו נולד מעריץ חדש.
יאללה, עכשיו תורם של פלסיבו!
השעה 23:10 והמסך מציג בענק PLACEBO עם הבזקים, עיוותים ופיקסלים ענקיים.
לבמה עולים בריאן מולקו וסטפן אולסדל יחד עם הנגנים שמלווים אותם בטור הנוכחי (נכון לשנים האחרונות, פלסיבו מתפקדים כדואו, כשבריאן וסטפן הם חברי היחידים שנותרו בה).
הם פתחו עם Forever Chemicals מתוך האלבום החדש, ואחריו הגיע גם Beautiful James עם הסאונד המאוד "פלסיבואי" שלהם, ששחורר כסינגל הראשון מתוכו.
במהלך כמה מהשירים הראשונים, הווליום במיקרופון של בריאן היה נמוך מדי וכמעט ולא שמעו אותו, הוא פשוט "טבע" בין יתר הצלילים.
בריאן סימן לעובד במה והוא אכן הגיע, אך כל ניסיונותיו לא צלחו.
התיסכול היה ניכר על פניו של בריאן, אבל ההצגה חייבת להימשך.
בערך בשיר החמישי העניין הסתדר, בריאן נשמע נהדר ונראה שגם מצב רוחו השתפר.
הוא אפילו הדליק לעצמו סיגריות ושתה יין מדי פעם.
"אובריגדו!" הוא זורק לעבר הקהל והם מאבדים את זה. בחלק אחר בהופעה, סטפן ערך "תחרות" רעש בין שני צידי הבמה והקהל הרעיף עליהם אהבה בכמויות. מישהו אמר Loud like love?
דבר שחשוב לציין הוא שהלהקה ביקשה במפורש שלא לצלם כלל במהלך ההופעה, וצוות האבטחה עשה כמיטב יכולתו לאכוף את הבקשה שלהם החל מאמצע השיר הראשון, לא תמיד בהצלחה. 3 אנשים על עשרות אלפים? לא ממש כוחות.
אני אישית כיבדתי ולמעט כמה תמונות מתחילת ההופעה, לא צילמתי והייתי עסוק בליהנות מהרגע.
בערך במחצית ההופעה, סטפן ירד מהבמה וחזר עם קלידים.
הוא מתיישב במרכז הבמה על השרפרף הקטן ומתחיל לנגן. צמרמורות! זה Too Many Friends האהוב, מתוך Loud Like Love. כל כך שמחתי שהם הכניסו אותו לסט, ושרתי איתם כל מילה.
בריאן מגיע לשורה "When all the people do all day is stare into a phone" ומחליט להתחכם ואולי על הדרך גם להכנס בקהל שעסוק לצלם ולהסתכל על הבמה דרך מסך במקום להינות מההופעה, אז הוא שינה בהתרסה ל"When all YOU people do all day is stare into a phone". ענק!
אח"כ מגיעים גם For What It's Worth, ואולי האהוב עלי ביותר שלהם, Slave To The Wage.
הלב שלי קפץ מהמקום כשבריאן שר "All it takes is one decision, a lot of guts, a little vision to wave your worries and cares goodbye". ממש הרגשתי שזה בשבילי, הכמה שורות האלה עבורי הן תמצית המעבר שלי ושלנו לפורטוגל.
הם ממשיכים עם The Bitter End האנרגטי והמחשמל, וחותמים את ההופעה עם הקאבר המושלם שלהם לקייט בוש, זה שהם עשו הרבה לפני שהיה במודה לחדש אותו.
בסה"כ הם נתנו הופעה מעולה, רק חבל שההתחלה שלה קצת התפקששה עם עניינים טכניים.
16 שירים, מתוכם 8 מהאלבום החדש Never Let Me Go, שזה תמהיל די טוב בין חדש / להיטים, במיוחד כי האלבום החדש מצוין ונשמע אפילו טוב יותר בלייב.
אבל גם אם היו משלבים עוד להיט או שניים כמו Every You, Every Me או Pure Morning או Nancy Boy אני בטוח שהקהל, כולל אותי, לא היה מתנגד.
אם כבר Nancy Boy, מצחיק לחשוב שיותר מ20 שנה אחורה כשהשיר רק יצא, בריאן סיפר שהוא נכתב בהשראת "טרמפיסטים מיניים ואופורטוניסטים" דוגמת ברט אנדרסון, סולן להקת סווייד, לאחר שזה צוטט במגזין אומר שהוא "גבר דו מיני שמעולם לא היתה לו חוויה הומוסקסואלית". מעניין אם מאז בריאן וברט יישרו את ההדורים… בכל מקרה, אנחנו ב2022 והם הדליינרים בפסטיבל מוזיקה יחד. בוי או בוי!
פלסיבו יורדים מהבמה ואנחנו נותרנו בציפייה לסוויד, שיחתמו את הלילה המטורף הזה.
ובדיוק ב-01:00 בלילה הם עולים.
הם פותחים עם הסינגל החדש She Still Leads Me On מתוך האלבום התשיעי Autofiction שצפוי לצאת בחודש הבא.
אחריו מגיעים להיטי ענק כמו We Are The Pigs, Filmstar, Animal Nitrate ו Trash.
ברט אנדרסון, לבוש כהרגלו במכנס צמוד וחולצה מכופתרת ארוכה חצי פתוחה. הבן אדם בן 54 והוא זז, רוקד, משתולל וקופץ על הבמה כמו נער. הוא בכושר שיא והוא חיית במה.
בכלל, החיבור של ברט לקהל ניכר לכל אורך ההופעה. ממש רואים כמה הוא אוהב את הקהל, והקהל מחזיר לו פי כמה. חושב שכבר בשיר השלישי, עם התנועתיות הבלתי פוסקת שלו בשילוב עם הלחות של פורטוגל, החולצה שלו היתה ספוגת זיעה לחלוטין.
"החולצה שלי רטובה לגמרי" הוא משתף את הקהל. "תוריד אותה!" עונה לו בחורה בשורות הראשונות. "קודם את!" הוא משיב לה ומחייך.
הלהקה ממשיכה עם Everything Will Flow הקלאסי שלהם מ1999 שבו ברט נותן לקהל לשיר את הפזמון ואומר: "אם אתם מכירים את זה, אתם בטוח מכירים את השיר הבא" ומיד עובר לביצוע אקוסטי איטי ויפהפה של She's In Fashion שלקוח מאותו אלבום. גם פה הוא משתף את הקהל בשירה.
מעבר לשיתוף בשירה, הוא נעמד על במות מאולתרות מול הבמה המרכזית כדי להתקרב עוד, ואף ירד מהבמה מספר פעמים רק כדי להגיע הכי קרוב שאפשר.
בשלב מסוים, הוא עבר לידי והוא נתן לי יד, חולצה מיוזעת והכל.
היה עוד רגע מדהים כשהוא המשיך לעבר הצד השני של הקהל, שם עמד מעריץ גדול שלהם, שידע כל מילה בכל שיר.
אותו מעריץ צילם את ברט בוידאו עומד ושר לידו.
ברט לקח את הטלפון הנייד מידיו, סיבב אותו וצילם את עצמו בסלפי שר לתוך המצלמה.
אח"כ החזיר אותו למעריץ, לא לפני שנתן לו חיבוק גדול.
בהמשך ההופעה, העיניים שלי ושל אותו מעריץ הצטלבו. אני חייכתי אליו והוא חייך אלי בחזרה. בלי מילים הוא הבין מהחיוך שלי שממש שמחתי והתרגשתי בשבילו. אני פשוט נפעם כל פעם מחדש כשקורים רגעים קטנים ויפים כאלה של אנושיות בין שני זרים.
בהמשך, ברט ירד שוב מהבמה ו"נשכב" על השורות הראשונות תוך כדי שירה, ממש לידי.
צילמתי סלפי בוידאו, כי בכל זאת לא בכל יום קורה שברט אנדרסון שר סנטימטרים לידך.
ברט קלט את זה והמשיך לשיר תוך כדי שהוא מישיר מבט ומחייך למצלמה שלי וככה נולדה התמונה המגניבה הזו:
יצאתי מההופעה שלהם באקסטזה, עם הערכה מחודשת למוזיקה וציפיה לאלבום החדש.
מכל ההופעות של הערב, סווייד לחלוטין גנבו את ההצגה.
היום הראשון של וילאר דה מוארוס ייזכר אצלי כערב אדיר.
פלסיבו, גארי ניומן וסוויד העלו אצלי המון חיוכים והותירו המון רגעים יפים שלא אשכח בקרוב, או לפחות עד לפסטיבל הבא.
אלעד אביגן עורך ומשדר את "זה רוק פורטו" בימי שלישי בין 15:00 – 16:00.
