מתן בכור
עבר הרבה מאוד על אלקטריק קולבוי (Electric Callboy, ואם התבלבלתם – זהו השם החדש של Eskimo Callboy), להקת האלקטרוניק-קור הגרמנית, מאז יציאת אלבומם "Rehab" בנובמבר 2019 ועד היום. בתחילת 2020, בזמן שהעולם עוד לא ידע מה זה קורונה, הלהקה הייתה בצרות משלה לאחר שנפרדה מסולנה הכריזמטי והנהדר "סושי". היא הרגישה שהיא הגיעה, אחרי עשור של פעילות, לסיום דרכה. בניסיון אחרון ונואש לייצר להיט שישאיר אותה בחיים, הלהקה גייסה סולן חדש והתחילה לעבוד איתו על שירים חדשים, כל זאת בזמן שריחפה המחשבה שאולי יהיה מדובר בשירים האחרונים שלה. באותו זמן, אף אחד מחברי הלהקה (שישה במספר) לא האמין שכעבור מספר חודשים כל העולם יסתגר בבתים ויצפה בריפיטים ב-"Hypa Hypa", שהפך ללהיט בינלאומי עצום.
מלהקה על סף פירוק, אלקטריק קולבוי הפכה בן לילה לדבר הכי חם ברוק העולמי. זו הייתה תקופה בה העולם כולו היה זקוק נואשות להסחות דעת משעשעות, והלהקה הכי "דאחקיוניסטית" בתבל התאימה כמו כפפה ליד למציאת המאתגרת. מאז תקופת הסגרים וההצלחה המטורפת של "Hypa Hypa" (הרבה בזכות הקליפ הבלתי נשכח), הלהקה, שכבר ביססה עצמה כאחת מהלהקות הגדולות בעולם נכון להיום, הספיקה להוציא להיטים נוספים (דוגמת "Pump It", "We Got the Moves" ו-"Hate/Love"), להופיע על הבמות הכי גדולות שיש, לשנות את שמה משום שאסקימו נחשבה למילת גנאי בצפון אמריקה ואפילו לרצות להשתתף באירוויזיון האחרון ולקבל סירוב מרשות השידור הגרמנית בטענה שהיא לא ידידותית לקהל הרחב (במילים אחרות: הגרמנים פשוט לא רצו לזכות באירוויזיון). כעת קיבלנו מהלהקה את אלבומה השישי – "Tekkno", אלבום בעל מסר חד ברור: אלקטריק קולבוי עלו פה על משהו, הם מצאו את הסאונד המושלם עבורם והם כאן כדי להישאר.
כאן כדי להישאר. "Pump It"
האלבום החדש מגיע כשנתיים אחרי ה-EP האחרון ("MMXX") שכלל שישה שירים בלבד (חלקם חידושים לשירים ישנים), אך הביא בשורה בדמות הכיוון החדש והברור אליו הלהקה החליטה לצעוד יחד עם הסולן החדש, ניקו זאלך. הכיוון בישר על פחות אפלוליות וזעם קודר מכיוון המטאל-קור, ויותר דיסקו, יורו-פופ וגוד-וייבז ששואבים השראה ממסיבות טכנו ורייבים. האלבום נפתח בצורה הכי חזקה ועם הלהיטים הכי גדולים שלו: השיר הראשון הוא "Pump It" האנרגטי, שיר הכושר האולטימטיבי שגם כמעט וייצג את גרמניה באירוויזיון האחרון. מיד אחריו מגיע "We Got the Moves", סינגל ההמשך ל-"Hypa Hypa" שהצליח לעמוד בציפיות והפך ללהיט ענק כמעט באותו קנה מידה. המשותף לשירי הפתיחה הוא גם המשותף לרוב שירי האלבום כולו, הנוסחה הבאה: פזמון קליט וקליל, מעברים מהירים וחדים בין מטאל-קור אגרסיבי לביטים של אנה זק, צרחות בין לבין ומילים הזויות על סף המטומטמות. עד כמה מטומטמות? עוד נגלה שכמה שיותר, כך יותר טוב.
חשוב להבהיר: אל תתנו להגדרה "מטומטמות" להטעות אתכם. אלקטריק קולבוי לא מנסה להיות להקה עמוקה ונוגעת. זה לא מעניין אותה. היא הוקמה במטרה לעשות כיף ולגרום לאנשים לצחוק. בראיון שערך איתי לתכנית "Black Parade" ברדיו לפני שנתיים, מקים הלהקה קווין רטאצ'אק הודה שהפן הקומי היה ועודנו חלק בלתי נפרד מהלהקה. אותו "טמטום" שמשתקף במילים ובקליפים הוא בדיוק מה שהלהקה הזאת יודעת לעשות יותר טוב מכל אחד אחר. "מטאל-קור קומי", כך הגדיר קווין את הלהקה בעבר, ושירים מהאלבום דוגמת "Hurrikan" (שיר יורו-פופ גרמני הזוי שכאילו נלקח מהאייטיז והופך בסופו לזירת רצח מגואלת בדם) ו-"Tekkno Train" המסיבתי (שכולל מילים דוגמת 'ליקי ליקי, סאקי סאקי', 'הספגטי שלי מוכן' ו-'צ'ו צ'ו צ'ו צ'ו, רכבת הטכנו') הם תמצית של השילוב הנדיר הזה בין יצירתיות וכישרון לטמטום טהור שהוא מה הופך את אלקטריק קולבוי ללהקה נדירה ומיוחדת.
יורו-פופ גרמני מהאייטיז שהופך בסופו לזירת רצח מגואלת בדם. "Hurrikan"
האלבום כולל גם את "Fuckboi", שיר עם וייב אימואי שכאילו הוקלט לפני 15 שנה ויצא עכשיו. זהו שיתוף פעולה מעניין עם Conquer Divide (להקה ששווה להכיר) שמוכיח שלסולן החדש ניקו הייתה יכולה להיות קריירה לא רעה בכלל כסולן של להקת פופ-פאנק. "Spaceman" שזכה לקליפ מרהיב הוא לטעמי מהשירים הפחות טובים באלבום, אבל מיד אחריו מגיע "Mindreader", אחד מחמישה שירים שלא יצאו כסינגלים לפני יציאת האלבום, ומדובר בפיצוי הולם בעל הפקה מרשימה ביותר ולאחד מהרגעים הטובים ביותר של "Tekkno". את חמישיית השירים החדשים משלימים "Arrow of Love" (אחלה שיר, אבל מזכיר יותר מדי את "Hate/Love" שיצא לפני שנתיים), "Parasite" (שמוכיח שהלהקה לא רק משלבת טכנו ומטאל-קור כי זה מגניב – אלא גם שהיא עושה את זה בצורה מדהימה), "Tekkno Train" (שיר כיפי בטירוף שייצא כסינגל עם קליפ אידיוטי ביותר, אין ספק) והפתעה – "Neon", שיר הסיום האפי והכה-איכותי מבחינה הפקתית שמבליט את יכולותיו הווקאליות המרשימות של ניקו זאלך ויהיה שיר מדהים לסיום הופעה חיה (או לפחות לסגירתה לפני העלייה להדרן).
האלבום הזה עובר מהר מאוד. עשרה שירים, חצי שעה, לא יותר. קצרצר. ייתכן שאם תשמעו אותו ברכב, עם הפקקים במדינה שלנו, עוד לא תספיקו להגיע ליעד. אני מתבאס באופן אישי מכך שהאלבום כולל חמישה שירים חדשים בלבד (שכן החמישה האחרים שוחררו כסינגלים לפני יציאתו), אבל גם מבין את השינוי שעברה תעשיית המוזיקה לפיו הימים בו שמענו אלבום חדש וגילינו בין 8 ל-10 שירים חדשים בשמיעה בודדת נעלמו מן העולם. האלבום קצבי, מהיר, חזק, אין בו שבריר שנייה של רוגע.
כשכבר חושבים שניתן לקחת נשימה מהקצב המהיר, שיר הסיום "Neon" מוכיח לנו שאלקטריק קולבוי, אם היא רוצה (ובניגוד למה שהיא משדרת), יכולה לייצר שירים מרגשים בעלי עומק. כפיסה שלמה, מדובר באלבום נהדר. הוא כולל שירים שהם כבר להיטים מוכחים, ויחד עם עוד להיט או שניים שיצאו בהמשך, הלהקה הגרמנית יכולה להשתמש ב-"Tekkno" על מנת להוכיח לעצמה ולמפקפקים בה שהיא סימנה וי גדול על המשבר אליו נקלעה אי שם בסוף 2019. אלקטריק קולבוי לא רק שלא התפרקה, היא התפתחה, צמחה, השתפרה, הבינה מה היא עושה הכי טוב (ויותר טוב מכל אחד אחר), מצאה נוסחה מנצחת לשירים (שעובדת מעולה) וקיבעה את מקומה כאחת מהלהקות הכי מיוחדות ומעניינות ברוק העולמי. אסיים עם בקשה קטנה למפיקי מדינת ישראל: יאללה, תביאו את המסיבה המטורפת הזאת גם אלינו. הטירוף הייחודי של EC, בשילוב עם הטמפרמנט של קהל הרוק והמטאל הישראלי, יכולים לייצר ערב בלתי נשכח.
שיר סיום איכותי ואפי. "Neon"
