סתיו כהן
אוונג'ד סבנפולד שיחררה אתמול את הסינגל השני מתוך אלבום האולפן ה-8 שלה Life Is But A Dream שייצא ב-02.06
בהמשך לסינגל הראשון 'Nobody', הלהקה חוזרת עם מה שאפשר לתאר רק כתערובת של כמה סגנונות מוזיקה שהתגלגלו לתוך סינגל מס' 2 'We Love You'.
השיר מתחיל עם אינטרו תופים מהיר (וקטלני) של ברוק ווקרמן, הסולן M. Shadows מצלצל עם השירה הגבוהה שלו עם ריף גיטרה משלים מאחוריו.
לאחר שההקדמה שלו הושלמה, מתחיל המסע אל הלא נודע – ועדיף שנחגור חגורות בטיחות כי זה מסע דרך נופים רווי מוקשים שמשנים כיוון כל כמה רגעים.
מעולם לא הבעתי דעה חריפה ומנוגדת על שום דבר שאוונג'ד יצרו. אני אמנם נחשב לאוזן לא אובייקטיבית בכל מה שקשור לקול של M.Shadow ובזמנים יפים לתופים של The Rev אבל הפעם הרגשתי משהו אחר.
זה התחיל בסינגל Nobody שהיה שונה מכל דבר שאוונג'ד עשו בעבר וזה הרגיש כמו ללגום בירה לראשונה כי בסופו של דבר זה טעם נרכש.
לאחר שבועיים פתאום הצלחתי להבין למה הייתה כוונת המשורר בשיר והחיבור שלי אליו קרה, מה שקשה להגיד על אתמול בשעה 00:21 כשהקשבתי לראשונה לסינגל החדש.
לאחר עשרות האזנות אני רק מבולבל יותר, משהו לא מסתדר והאוזן שלי הגיבה אחרת לסינגל השני מתוך אלבום האולפן הבא של הלהקה.
אני חושב שזה הבלאגן שבשיר שמרגיש כמו 4 שירים שונים שחוברו יחד ואולי דמות אלקטרונית סטייל Daft Punk שפתאום הופיעה משום מקום.
יש בשיר קטעי רוק, מטאל, אלקטרוניים, ואפילו פופים, Stopdowns דמויי גן עדן וקטעי נו-מטאל חווייתיים דיבורים וחדורי ראפ – זה כמעט כאילו השיר הזה מנסה להיות כל מה שאנחנו יודעים על מטאל עם קורטוב של השפעה מכל מקום. זה לא מגובש בעיניי ולראשונה בתור מאזין של הלהקה אפילו צורם.
אני לא יודע מה מחכה לנו באלבום החדש ואולי שאר השירים יהיו דומים לשירים שכולנו הכרנו של הלהקה ואלו שגרמו לנו להתאהב בה כל כך.
יש להקות שרוצות לנסות דברים חדשים ומתוחכמים יותר – אבל כשאתם אחת מהלהקות הגדולות ביותר בז'אנר ובמיוחד ז'אנר כה שיפוטי ומבוסס, זה מעלה שאלות עמוקות בקרב המעריצים ובפרט אלו שמלווים את הלהקה כבר למעלה משני עשורים.
אני אישית מחכה בקוצר רוח לאלבום החדש במלואו, הציפיות שלי לא השתנו הם פשוט הותאמו מחדש.
אני אסכם בשם כולנו, ואומר שלמרות כל התהיות והמחשבות שם השיר זו ההרגשה הכי אמיתית שלי כלפי אוונג'ד כי בסופו של דבר – We Love You.
