לא מעט חובבי מוזיקה ומעריצים ציפו בקוצר רוח לאלבום החדש של ארקטיק מאנקיז שיצא בשישי האחרון (21.10.22), The Car, והיה נראה אחרי שלושת סנוניות ראשונות שאפשר לדעת למה לצפות. הסינגלים שיצאו There'd better be a mirrorball, Body Paint ו I Ain't quite where I think I am הזכירו מאוד את אלבומם הקודם Tranquility Based Hotel & Casino באווירה, בסטייל ובסאונד.
באופן אישי, בניגוד להרבה אחרים שאני מכיר, אהבתי את טרנקוויליטי ונהניתי מאוד להאזין לו, ועדיין נהנה כששיר מתוכו קופץ לי בשאפל. הוא היה מעניין בכתיבה, בסגנון, היו בו ירידות ועליות, והרבה swag בריטי שאפיין את השינוי שלהם ב AM. האלבום החדש לדעתי ״עשוי״ מדי (גם לדברי הלהקה שאמרו שעבדו הרבה כדי לערוך וללטש אותו) עד שהוא הפך להיות יצירה ארוכה וקצת משעממת. יש באלבום כמה רגעים מאוד יפים מוסיקלית ומבחינת סאונד הוא נשמע מאוד נקי ויפה, אבל גם עיבודי המיתרים המהממים וסאונד המוטאון האולדי שנשמע מאוד מושפע מדיוויד בואי ואפילו אלטון ג׳ון, לא מצליח להרים את האלבום הזה למעלה לטעמי.
אלכס טרנר (סולן הלהקה) עדיין כותב מדהים, ומבצע מיוחד ומלא רגש, אבל נראה שארקטיק מאנקיז הפכו להיות הפרויקט האישי שלו לגחמותיו המוזיקליות, כמו שהיו עד עכשיו פרוייקטי הצד והסולו שלו. אם AM היה אלבום מיוחד שהביא משהו חדש לעולם המוסיקה והסאונד, האלבום הזה מביא חזרה סאונד ישן יותר, מאיזורי הסבנטיז, וממשיך את הצד היותר אקספרימנטלי והלא מיינסטרימי של הלהקה.
זה לא אלבום גרוע. מוסיקלית והפקתית זה אלבום מצויין, אבל כאחד שאוהב את האלבומים הראשונים של הלהקה הייתי שמח שיחזרו חזרה לרוק הבועט שהתחילו איתו והריפים המקפיצים של פעם, ולא לתיחכום שלהם היום. להקות מתבגרות, מושפעות מדברים שונים והטעם המוסיקלי שלהן משתנה, וזה ממש לגיטימי ומי אני שאשפוט את הבחירה שלהם, אבל לאלבום הזה לא התחברתי, למרות שממש רציתי וממש ניסיתי.
