דמי לובאטו מוכרת לרובנו (אם היא מוכרת) ככוכבת פופ יוצאת ערוץ דיסני, ובעיקר כמי ששרה את Stone
Cold המהמם שכמעט כל זמרת שמכבדת את עצמה שרה בשנים האחרונות באודישנים או תכניות ריאליטי
שירה ואת Let It Go מהסרט Frozen. אני מניח שיש כאלה שירימו גבה לגבי סקירה של כוכבת דיסני במגזין רוק, אבל אם אתם עוקבים אחרי הרדיו אתם יודעים שהיה לה שיר רוק שמזכיר גראנג' במצעד הרוק שלנו.
בשבוע שעבר היא הוציאה אלבום רוק מלא דיסטורשנים ובועט בשם HOLY FVCK, אלבום ששם מאחוריה את הפופ של דיסני שאפיין אותה עד כה. בשמיעה ראשונה, איך נגיד, לא התחברתי לאלבום.
בשמיעה שנייה היו כמה שירים שהיה לי נחמד לשמוע, אבל לא הייתי צריך את האלבום הזה באופן משמעותי. יש הרבה זמרות רוק, Pאנק ומטאל שעושות אותו דבר בצורה טובה יותר באופן משמעותי. הוא נופל מאלבומים של להקות כמו Halestorm, The Pretty Reckless ואפילו אבריל לאבין או Paramore. חלק מהשירים מזכירים אותן מאוד.
החצי הראשון של האלבום נשמע מאוד מתאמץ, גם בהפקה, גם בשירה, וגם בניסיון לעשות משהו ישן בצורה
חדשה, ניסיון שלטעמי לא ממש מצליח וגורם לדמי להיות לא אמינה בשירה וגורם לי לקבל את השירים בצורה לא טובה, אולי למעט השיר הפותח Freak שמארח את YUNGBLUD.
השיר השני Skin Of MY Teeth נשמע קצת כמו ריפ אוף לא מוצלח ל Celebrity Skin של Hole, והשיר השלישי SUBSTANCE הוא שיר פופ Pאנק מאוד פאראמורי או אווריל לאביני, שהיה עובר טוב יותר אם לא היו שומעים את האוטוטיון על השירה בצורה מובהקת.
EAT ME עובד בין בתים קצת מיוזים לפזמונים יותר קצביים שחופרים קצת בראש, בעיקר מבחינת השירה שלה ששוב נשמעת מלאת אוטוטיון קיצוני. HOLY FVCK, שיר הנושא של האלבום, עם ריפים מאוד דומים לרויאל בלאד או אודיוסלייב, מתחיל להביא בשורה יותר טובה לאלבום מבחינתי, למרות שהוא נשמע כמו שיר שכבר שמעתי בעבר מלהקת רוק אחרת. 29 הוא שיר שקיבל המון במה ברשת מבחינת הנושא שלו – יחסית מיניים בלתי הולמים שדמי חוותה בנעורייה. אני יכול להבין את ה״קסם״ שיש בשיר בחיבור בין המילים למלודיה המאוד קומוניקטיבית, אבל באופן אישי לא הצלחתי להתחבר אליו.
Happy Ending הוא נקודת המפנה באלבום מבחינה מוסיקלית, הפקתית ועניינית. שיר שלא מנסה לעשות
משהו חדש, או שונה, השירה של דמי רגועה פה הרבה יותר וזה עובד הרבה יותר טוב. Heaven שבא אחריו קצבי עם תופים בבתים שמזכירים קצת את The Beautiful People של מרילין מנסון, אבל לא מנסה להיות כמוהו, ודמי נשמעת סוף סוף באלמנט שלה ובמקום שמרגיש לה בית, כמו גם בשיר הפופ פאנק שמגיע אחריו City Of Angels.
Bones מתחיל באווירה קצת יותר Fאנקית עם פזמונים יותר בועטים עם גיטרות דיסטורשן עוצמתיות. Wasted העוקב היא בלדת רוק טיפוסית מלאת גיטרות עם שירה מרגשת ועוצמתית, Come Together ממשיך את
אותה אווירה עם שיר קצת יותר פופי באופי שלו, שקצת מזכיר את השירים של טיילור סוויפט מהאלבום RED
עם קצת יותר דיסטורשן וגיטרת בס יותר מחוספסת.
Dead Friends חוזר לפופ Pאנק שעובד מאוד טוב באלבום באופן כללי, יותר מהרבה שירים אחרים בו, ואולי
אם האלבום כולו היה יותר בסטייל הזה הייתי נהנה ממנו הרבה יותר. Help Me עם להקת Dead Sara הוא שיר עוצמתי ובועט והשילוב של הלהקה עם דמי עובד מעולה, ואני מאוד מקווה שהשיר יהיה מקפצה ללהקה המעולה הזאת.
FEED הוא עוד בלדת רוק טוב ועוצמתית שבה דמי נשמעת מאוד בטוחה בעצמה ובאלמנט שלה, והשיר
שסוגר את האלבום 4Ever 4Me הוא עוד בלדה עם מיתרים שנוטה קצת יותר לכיוון הפופ-רוק וסוגרת את
האלבום בצורה יפה. דמי לובאטו היא לא זמרת הפופ הראשונה ולא האחרונה שמפלרטטת עם עולם הרוק או מנסה לעשות מעבר לעולם הזה, והיא בטח לא תהיה האחרונה. במקרה הזה לא הרגשתי "Holly Fuck" כשהאזנתי לאלבום. אני חושב שאלבום קצר יותר, שמכיל יותר מהשירים הפופ Pאנקים והבלדות, היה יכול להיות מאוד מוצלח ומעניין יותר מהתוצר שהיא הביאה כאן. אבל אתם לא חייבים לקחת את המילה שלי על זה, תאזינו בעצמכם – אולי תחשבו שונה ממני 🙂
