עופר פרוינד על אלבום הסולו השלישי של אדי וודר
ביום שישי האחרון, 11.2.2022, יצא אלבום הסולו השלישי של אדי וודר – Earthling.
כחובב, אפשר להגיד אפילו מעריץ של Pearl Jam, אפשר היה לצפות שאהיה על קצות האצבעות, אתהלך בחוסר מנוחה, ואצפה בהתרגשות שיא לצאת אלבומו החדש של אדי וודר – ארת׳לינג. לא מזמן אדם קרוב אלי אמר לי שאני מהאנשים שיגנו בחירוף נפש על להקתם האהובה וחבריה לא משנה מה. הפעם לא כך היה הדבר. שלושת הסינגלים הראשונים שיצאו מתוך האלבום לא הלהיבו או הסעירו אותי, לא הזכירו את השירים המופלאים מפסקול הסרט Into The Wild או מהפסקול של Flag Day שיצא לא מזמן, ואפילו לא עוררו את ההתלהבות מאלבום הסולו השני של אדי המבוסס יוקלילי.
הרושם שלי מעצמי ומהסובבים אותי הוא שכששומעים שיש שיר חדש לאדי וודר מצפים לשירים פולקיים מבוססי אקוסטית או יוקללי, ולא בהכרח קשורים לפרל ג׳ם.
האלבום הזה רחוק שנות אור מהציפייה הזאת.
בסינגל הראשון the long way ניכרת השפעת טום פטי מאסיבית בלחן ובהפקה המוסיקלית, אבל הסינגל השלישי Brother The Cloud מכיל חלקים שנשמעים מאוד פרל ג׳מים.
גם הסינגל השני The Haves קצת מזכיר בלדות חדשות יותר של הלהקה, אבל הטקסט בשיר הוא די אסופה של קלישאות, לפחות מבחינתי, ורחוק מאוד מסטנדרט הכתיבה שהייתי מצפה מוודר בשמיעה ראשונה.
וודר לא מפחד להיות קרוב למחוזות הסגנון של להקת האם שלו, ולהשפעות הpאנק רוק וטוקינג הדז. הוא מלווה הפעם במפיק אנדרו וואט (אוזי אוסבורן האחרון) שגם מנגן גיטרות, צ׳אד סמית מהפפרז על התופים וג׳וש קלינגהופר (לשעבר פפרז) על גיטרה.
ארת׳לינגס מאוד מגוון ואפילו קצת מוזר בשמיעה ראשונה, ודורש מספר השמעות כדי להתחבר אליו ולהבין אותו. הוא מאוד לא צפוי וכמאזין אי אפשר לדעת לאן האלבום יקח אותך הלאה.
הוא מדבר על החיים שלנו כבני אדם, ארת׳לינגס, על כדור הארץ וההתעסקות שלנו בחיי היום יום עם נושאים כמו אהבה, התמודדות עם מוות, טוב ורע, ערבות הדדית ועוד.
COURTESY OF EDDIE VEDDER / DANNY CLINCH
האלבום נפתח עם השיר Invincible – שיר עם המון פאתוס מוסיקלי והפקתי, אבל עדיין לא מושך אותי כמאזין פנימה לתוכו. וודר מצד אחד ישיר בכתיבה אבל מצד שני מאוד מתחכם, כך שגם כמישהו שבקיא מאוד בשפה האנגלית הייתי צריך לחפש בחלק מהמקומות את כוונת הכתיבה והמהות.
לדוגמא – "are you Oscar Kilo? Will you Wilco" כשאוסקר קילו זה בעצם המילים לקיצור OK והמשמעות של ווילקו היא אישור בשפת מכשירי קשר/רדיו.
דוגמא נוספת היא הדרך שהוא קורא לקהל are you ready for a bit of Echo Victor? האם אתם מוכנים לקצת אדי וודר? זה היה אחד השירים הראשונים שנכתבה להם המוסיקה והאחרון שנכתבו לו המילים.
השיר השני Power Of Right כבר מקפיץ אותי מהכיסא בהפתעה. ריף דיסטורשנים וקצב של כפיים שלא היה מבייש את מיוז נותן מכת סנוקרת יחד עם כניסת התופים.
השיר השלישי the long way נשמע כמו שיר של טום פטי. כמחווה מסויימת, מנגן בשיר הקלידן של להקת ההארטברייקרס,Benmont Tench, על המונד, בפעם הראשונה מאז הטור האחרון שלו איתם.
בשיחה עם ברוס ספרינגסטין, אמר אדי על השיר שהוא חושב שלפעמים כותבים שירים ממקום של מחסור בשיר שהיית רוצה לשמוע כי האמן שכותב שירים כאלה איננו.
השיר הרביעי, Brother The Cloud הוא אחד השירים הכי קרובים לפרל ג׳ם ששמעתי את וודר עושה עד היום. הפזמון מאוד דומה לשירים אחרים של ההרכב, והסי פארט בשירה מאוד מזכיר את הריתמיות של השירה ב Dance Of The Clairvoynats, הסינגל הראשון מתוך Gigaton, אלבומה האחרון של פרל ג׳ם. השיר עצמו מדבר על התמודדות עם אבדן של אח, בין אם מדובר באחיו שנפטר ב 2016 או אחיו למוסיקה כריס קורנל.
Fallout Today הוא השיר שהכי קרוב במהותו לשירים מinto the wild מבחינה הרמונית ומלודית. אבל מוגש בעטיפה יותר תואמת לאלבום עם קצת דיסטורשנים ותופים שיותר נותנים בראש.
The Dark הוא שיר ספרינגסטיני טיפוסי שלחלוטין היה יכול להיות שיר של הבוס באלבום כמו Born To Run. כמו באלבומים של פרל ג׳ם ההשפעה של ספרינגסטין ניכרת בכתיבה של וודר.
The Haves – בלדה שעל פי וודר נכתבה על טיול שעשה בחוף וניס בלוס אנג'לס. באותו הטיול, הוא הגיע לחלק שבו אוהלים של אנשים חסרי בית, שם ראה זוג מבוגרים יוצא מאחד האוהלים שלובי ידיים ומתנשקים.
מהבלדה הזו אנחנו נכנסים לשלושה שירים שלוקחים אותנו לטיול במחוזות הפאנק שוודר כל כך מושפע מהם –
Good And evil – שיר Pאנק רוק / סטונר שמזכיר אפילו קצת שירים של מלכות עידן האבן בתיפוף שלו והפאז על הגיטרות.
Rose Of Jericho – מזכיר את השירים מכווני הPאנק של פרל ג׳ם רק בלי הליינים של מקרידי על הגיטרה.
Try – אחת ההפתעות הגדולות של האלבום. Pאנק בלוזי שמוביל האיש והאגדה סטיבי וונדר על המפוחית. אולי השיר הכי לא טיפוסי של וודר מוסיקלית, שבא בהפתעה גמורה בתוך האלבום אבל מקפיץ בטירוף.
Picture – שיר שאדי כתב על תמונה על קאנבס, שספרינגסטין שלח לו – שניהם יחד עם הנשים שלהם בחווה של הבוס. את הלחן כתב בכמה דקות אלטון ג׳ון, והוא מנגן על פסנתר ושר דואט עם וודר, כאשר דואט מקביל של השניים מופיע גם באלבומו האחרון של אלטון עצמו.
Mrs. Mills – שיר מאוד ביטלסי בכתיבה והלחן שלו. המהות הביטלסית גם מודגשת מאוד בהפקה, עם תיזמורים בעלי אוריינטציה מאוד ביטלסית. השיר נכתב על פסנתר שנמצא באולפני אבי רואד. אלטון ג׳ון מנגן גם כאן בפסנתר ורינגו סטאר מהביטלס(!) מנגן על התופים.
השיר האחרון באלבום On My Way, שיר מאוד אווירתי, משלב בתוכו את קולו של אביו האמיתי של וודר, אותו לא הכיר מעולם וגילה עליו רק בגיל העשרה, ודרך משחק ותיקים של שיקגו קאבס הגיע לחבר של אביו שניגן איתו בלהקה והעביר לאדי הקלטות שלו. השיר מורכב ממשפט אחד I'll be on my way ומשלב לאחריו משפטים משאר שירי האלבום.
לסיכום – בשמיעה ראשונה האלבום לא קל לעיכול, כמו כמה מהאלבומים האחרונים של להקת האם שלו. גם כאן הייתי צריך לפחות שלוש או ארבע שמיעות של האלבום כדי להבין, להכיל, ולהתחבר לקונספט ולגיוון המוסיקלי שאני לא רגיל לקבל מאדי וודר באלבומי הסולו שלו עד היום. אז למרות שיש שיר או שניים שהייתי יכול לחיות בלעדיהם, האלבום דווקא מאוד סוחף בניגוד למה שחשבתי מלכתחילה. השירים הקצביים בו, ההפקה המוסיקלית, והסאונד העשיר שלו – עושים הבדל מאוד גדול.
להאזנה לאלבום:
