עופר פרוינד
במרץ 2022 נפטר טיילור הוקינס בחדרו במלון בקולומביה במהלך סיבוב הופעות של פו פייטרס. המוות שלו הותיר חור בחיי והרכב הלהקה, וגם בלבבות המעריצים שלה. אחרי שני מופעי מחווה, כאשר בתווך נפטרה גם אמו של סולן הלהקה, דייב גרוהל, וירג׳יניה, היה לגרוהל לא מעט לעכל, לא מעט להתאבל עליו ולא מעט להתמודד איתו. הדרך הכי טובה של מוסיקאים וכותבי שירים להתמודד עם טרגדיות ונסיבות החיים היא כתיבה והלחנה. זה מה שדייב עשה. But Here We Are האלבום החדש של פו פייטרס, שיצא ב 2.6.2023 הוא מנגנון התמודדות, ואלבום סולידי וחזק על כל רבדיו.
אלבומם האחד עשר במספר כולל עשרה שירים, אורך 48 דקות, והופק על ידי גרג קרסטין שהפיק את שני אלבומיה הקודמים של הלהקה. האלבום מביא לנו חזרה אל הסאונד והמהות של אלבום הבכורה של הלהקה מ 1996, אבל יותר בוגר ועם יותר עומק. הטקסטים מדברים רובם ככולם על ההתמודדות עם המוות של טיילור ווירג׳יניה, בעטיפה רוקיסטית ולעיתים מתקתקה אפילו, אולי כדי לעדן את הנושא.
שני השירים הראשונים Rescued ו Under You, שיצאו גם כשני הסינגלים הראשונים של האלבום, מדברים בשפה של אלבום הבכורה מוסיקלית.
השיר השלישי והמצויין Hearing Voices מזכיר קצת יותר באופי והוייב שלו את אלבומם הקודם Medicine At Midnight למרות שסאונד הגיטרות עדיין מתכתב עם אלבום הבכורה.
שיר הנושא של האלבום But Here We Are מביא משהו שונה מוסיקלית, שלא שמענו הרבה מהלהקה, משהו קצת פרוגרסיבי, שיבוא גם קצת יותר לידי ביטוי בסינגל הרביעי מתוך האלבום, שיר בעל עשר דקות בשם The Teacher. שיר הנושא נשמע קצת כמו שיר עם מקצב של Biffy Clyro (שזה משעשע כי לביפי קלירו היה שיר שהיה נשמע ממש כמו פו פייטרס בעבר ואפילו עם ציטוט מתוך שיר של פו) ב ⅞ , משקל מוסיקלי שנדיר לראות במחוזות הפו. דייב אמר בעבר שרצה שהאלבום הבא אחרי Medicine יהיה אלבום רוק פרוגרסיבי, וכאן בשני השירים האלה זה מגיע לידי ביטוי.
השיר The Glass יצא ביום שיחרור האלבום, בלדה אקוסטית יפהפיה שעדיין משלבת בתוכה את הלכלוך של הגיטרות הפאזיות שמאפיינות את רוב האלבום. השיר עוסק באובדן פתאומי של אנשים וההתמודדות איתו.
השיר Nothing At All שהושמע לראשונה בשידור הסטרימינג של הצגת ג׳וש פריז כמתופף החדש של הלהקה (דייב מתופף בכל שירי האלבום, ג׳וש כרגע בסטטוס של Touring Member למיטב ידיעתי) מזכיר קצת את השירים של Wasting Light.
אחד השירים היפים באלבום, ואולי גם אחד מהיוצאים דופן בו ובכל אלבום של פו פייטרס באופן כללי לטעמי, הוא Show Me How שיצא כסינגל השלישי מתוך האלבום. ויולט, הבת של דייב שרה איתו לאורך השיר המהמם והמרגש הזה.
בזרימה של האלבום הוא מתחיל מאוד חזק ובועט, ולאט לאט מוריד הילוך, ממש כמו תהליך האבל של הכחשה, כעס, התמקחות או חוסר אמונה, דיכאון וקבלה. Beyond Me הוא עוד בלדה שעוסקת בקבלה של סוף של דברים, למרות שדייב עדיין לא מבין איך מישהו כמו טיילור נשאר צעיר לתמיד.
השיר האחרון שהוציאו לפני שחרור האלבום היה The Teacher שהזכרתי קודם. עוד שיר קצת לא טיפוסי ללהקה, מאוד פרוגרסיבי, באורך של 10 דקות. אציין שעדיין לא התחברתי אליו, למרות שאני רואה עליו תגובות מהללות ומשבחות מצד לא מעט אנשים.
סוגר את האלבום Rest שנפתח אינטימי רק דייב וגיטרה אקוסטית, אקורד סיום הולם לאלבום של סערת רגשות. Rest, You can rest now דייב שר בקבלה ועצב על האובדן. באמצע שלו בדיוק, השיר מתפוצץ עם תופים, מצילות מהדהדות והגיטרות הפאזיות המלוכלכות שליוו את האלבום לאורכו לקריאות של דייב שוב Rest, You can rest now, ומסתיים שוב אינטימי רק עם דייב.
אני מניח שזה לא אלבום שיעבור לגמרי חלק בשמיעה ראשונה לכולם. הוא דורש כמה שמיעות לעיכול, גם מוסיקלית וגם נפשית ורגשית.
לא מעט ביקורות ואנשים טוענים שזה אחד האלבומים החזקים של פו פייטרס, בעיקר מאז Wasting Light, ואני חושב שהוא מאוד חזק בגלל הקונטקסט, ובגלל השוני שהוא מביא וההתכתבות עם פו פייטרס של 1996.
מעניין אותי – מה אתם חושבים עליו?
