חלק 2: העץ שלא החזיק
ב-5 לאפריל 1994 נמצא קורט קוביין מלהקת נירוונה (Nirvana) מת בביתו, עם מכתב לצידו, אקדח המכוון לסנטרו וכמות גדולה של הרואין בגופו. 8 שנים לאחר מכן, באותו התאריך, נמצאה גופתו של ליין סטאלי מלהקת אליס אין צ'יינס (Alice In Chains) בביתו עם כמות גדולה של קוקאין והרואין בדמו. השניים, אשר מצאו את מותם הטרגי באותו התאריך בדיוק, היו לא רק מוזיקאים מהמעלה הראשונה – הם היו אייקון של ממש ולקחו חלק ניכר בהובלת תנועת הגראנג' של שנות ה-90.
כפי שסקרנו בחלק הראשון של "תיאוריית הגראנג'", מדובר בסגנון מוזיקלי שהתחיל כתת ז'אנר מחתרתי במעמקי העיר סיאטל ופרץ לתודעה העולמית תוך מספר שנים בודדות. יש האומרים כי הסיבה הראשונה ליצירתו של הזרם היה סגנון ה"Hair Metal" ששלט בשנות ה-80, והיווה את ההפך הגמור ממה שייצג הגראנג'. סיבה אחרת היא מיקום העיר סיאטל, אשר נמצאת בצד הצפון-מערבי של ארצות הברית. הריחוק והקושי הלוגיסטי גרמו לכך שבשנים שקדמו ליצירת הז'אנר, להקות רבות בחרו לדלג על העיר במהלך סיבובי ההופעות שלהן, דבר שהשאיר את המוזיקאים של סיאטל חסרי השפעה מיינסטרימית. הגראנג' הגיע מהפוסט-פאנק (Post-Punk) וההאבי מטאל, כאשר רוב להקות הגראנג' המוכרות הגיעו מהפוסט-פאנק. כך או כך, אותן להקות יצרו סאונד ייחודי, כל אחת, אשר גרם לרבים להרים גבה ולשאול – מה משותף לכולן, והאם מדובר בכלל בז'אנר?
תחילת שנות ה-90 הייתה התקופה בה הגראנג' פרץ לאור הזרקורים, במיוחד בשנת 1991 עם יציאת אלבומים כמו Ten של פרל ג'אם (Pearl Jam) ו-Badmotorfinger של סאונדגארדן (Soundgarden). אך עם כמה שאלו אלבומים מצויינים, הפריצה הגדולה הגיעה יחד עם האלבום Nevermind של נירוונה, אשר הפך את עולם הרוק לחלוטין והכניס את הסגנון לכל רדיו, ולכל בית.
מאותה הנקודה, וככל שעבר הזמן, היו 4 להקות שסומנו בתור "הרביעיה הגדולה של הגראנג'" – נירוונה, פרל ג'אם, סאונדגארדן ואליס אין צ'יינס. לא רק שאותן להקות גדלו והגיעו מאותם המקומות – הן הכירו ואף היו חברים אחד של השני. דוגמא אחת היא לפני היווסדה של להקת פרל ג'אם, כשחלק מחבריה ניגנו ביחד עם כריס קורנל בלהקת Temple of the Dog – פרוייקט לזכרו של אנדרו ווד, זמר נוסף שהיה חבר משותף ונפטר גם הוא בצורה טראגית.
בעוד שגל הגראנג' פרץ בתחילת שנות ה-90, הוא דעך בחצי השני של העשור. זה התחיל מהלהקות עצמן שטענו כי הז'אנר לא קיים, שאין דמיון בין הלהקות הגדולות ולכל אחת יש סאונד ייחודי משלה. גם לאחר הפריצה הגדולה הלהקות המשיכו בקו זה – ועם הזמן הן תוארו פחות ופחות כגראנג'. בנוסף, להקות רבות לא קיבלו היטב את ההצלחה – והיא לא הייתה מה שקיוו שתהיה. קורט קוביין תואר, לצערו, כ"דובר של דור הX" וכאחד המשפיעים הגדולים בהיסטוריה של הרוק האלטרנטיבי. הוא האמין שהציבור לא פירש נכון את המסר והחזון האמנותי שלו. הוא אמר בדאגה – "אני דובר של עצמי. זה פשוט קרה שיש חבורה של אנשים שעוסקים במה שיש לי לומר. לפעמים זה מפחיד אותי כי אני מבולבל בדיוק כמו רוב האנשים. אין לי את התשובות לכלום". ניתן להוסיף גורמים נוספים לדעיכה, כמו מותו הטרגי של קורט קוביין, נפילתו הכואבות של ליין סטאלי מהבמה לסמים ומאבקה המשפטי הארוך של פרל ג'אם בחברת טיקטמאסטר.
בעוד שמוות שקשור בשימוש בסמים הינו נפוץ בקרב זמרי רוק, הדבר היה שונה בתנועת הגראנג'. השימוש התכוף בסמים לא היה קשור באותה מידה במסיבות ונהנתנות רגשית. הסמים היו בריחה של אותם מוזיקאים מקושי פנימי ודיכאונות שמהם סבלו. הם לא כתבו בשיריהם על כסף, בחורות או מסיבות. במקום זאת, הם חשפו אנושיות, פגיעות וטרגדיה. הגראנג' לא היה דרך לקבל פרסום והצלחה מסחרית, אלא היה חבל הצלה הניתן לאותן נשמות בעייתיות שניסו לצאת מהבור הקטן שלהן. חלקם, לא הצליחו להחזיק עד הסוף. כפי שכריס קורנל שר: "I'm gonna break my rusty cage".
ההצלחה הייתה קצרה אך ענקית, והביאה עימה גל השפעה ארוך על עולם הרוק ששינה את פניו לעד. בחלקים הבאים של "תיאוריית הגאנג'" נסקור את ההמשכיות של הז'אנר מאז ועד היום, נחקור את הלהקות המרכזיות ונבדוק את הפניות השונות אותן לקח.
לקריאת החלק הראשון בסדרת הכתבות:
