כבר שבוע שאני מנסה לכתוב סקירה על האלבום החדש של ג׳נגו, ״קרח בעיניים״, ואני לא מצליח, כי כל מה שיש לי להגיד עליו זה שזה אחד האלבומים הטובים שיצאו לטעמי ב 2022 ברוק הישראלי.
הבוס של הרדיו, יובל יוספסון, כתב לי שבוע שעבר שג׳נגו הוא אחד מהאמנים הכי גראנג׳ בארץ, ואני ממש מסכים איתו, אז לא פלא שאני מתחבר לאלבום שיש בו משהו שמקשר אותי לגראנג׳, אבל זה לא העיקר באלבום הזה.
אני חושב שלמרות שהאלבום נעשה ברובו באולפן הביתי של ג׳נגו ובהפקה שלו, כשהוא מנגן על כל הכלים, ואולי דווקא בגלל זה, זה נשמע אחד האלבומים הכי מופקים שלו. השילוב של הכלים החיים עם האלקטרוניקה שמלווה את האלבום, גורמת לו להשמע הכלאה מופלאה של וינטג׳ ומודרני מבחינת סאונד והפקה.
יש גם לא מעט שירים עם אופי קצת יותר ישן ונגיד ״רוקפורי״ במהות שלהם, אבל גם בהם יש שילוב של אלמנטים שלא משייכים אותם ישירות למקום הזה, אלא אפילו זורק אותי לאלבום כמו Sea Change של בק, או ללהקה כמו Tame Impala. בתוך כל זה, לפחות למי שמכיר את החומרים של ג׳נגו, זה נשמע כו אלבום של ג׳נגו מבחינת טקסטים ולחנים, וזה נפלא.
ג׳נגו מוסיקאי ונגן עם נסיון של שנים עם ההרכבים הכי גדולים ומוכרים ברוק הישראלי כמו תערובת אסקוט, ירמי קפלן, האחים פורטיס ודן תורן. הוא גם מנגן עם לא מעט אמנים חדשים יחסית כמו זוזו גינזבורג ואלעד שודלר (שגם כתב את שיר הנושא ״קרח בעיניים״ ואת השיר ״כוכב שוליים״), ומנגן בהרכב Vegan Friendly יחד עם גבע אלון, שגם הפיק את השיר ״קרח בעיניים״. כל הנסיון שלו מתבטא באלבום בדיוק הנגינה ובליינים הנכונים של הבס (הכלי הראשי של ג׳נגו) בכלל השירים.
האלבום נפתח עם השיר ״שפתיים בוערות״, בצורה לא קונבנציונלית כשהשירה מגיעה מצד ימין ולא מהאמצע, אבל כל הצידודים של הכלים והקולות יוצרות חוויה מרגשת ועצמתית, יחד עם האינטימיות שהיא משדרת. השוני הזה ישר תופס את האוזן וגורם לך לרצות להמשיך להאזין ולראות מה עוד הולך להגיע.
האלבום ממשיך עם הסינגל הראשון שיצא מתוך האלבום – ״ג׳וני קאש״, אולי השיר הכי אלקטרוני באלבום, וממשיך את האווירתיות והאינטימיות של האלבום היחסית קצר, הכולל רק שמונה שירים.
״אם תרצי אותי״ היא בלדה מאוד גרובית, עם תופים יבשים, שמתחילה בצורה שמזכירה קצת את בק, וממשיכה לפזמון מאוד ״רוקפורי״ ואז יורד בבית השני לפסנתר עם מיתרים בצורה כל כך יפה ומרגשת. העליות והירידות האלה משאירות אותי כמאזין בתוך השיר ובתוך הסיפור.
״האישה השניה״ מתחיל עם סינת׳ ובס שמאוד מזכיר שירים של טיים אימפלה.
״קרח בעיניים״, שיר הנושא של האלבום, ממשיך את הקו ה״בקי״ עם התופים היחסית יבשים והגיטרה האקוסטית, כמו גם השיר שמגיע אחריו ״כוכב שוליים״ שמתחיל דווקא עם קלידים אבל ממשיך את אותה האווירה.
״בפעם המאה״ חוזר לסינתים ולאיזורי טיים אימפלה, והשיר האחרון ״שקט ומואר״ סוגר את האלבום עם מיתרים מנחמים לאורכו.
האלבום לא ״ממריא״ מבחינת קצב או ״רעש״ לרוקנרול. הוא אלבום שאולי יקראו לו ״אקוסטי״ ברובו, אבל הוא עולם ומלואו, מרגש, מעניין, מלא באווירה ורגש – ולפעמים זה כל מה שצריך כדי לעשות אלבום מופלא.
מומלץ בחום!
