יובל יוספסון
הכרתי את האלבום המופלא הזה דרך "אטלנטיק סיטי", שיר כואב ונוגע ללב על בחור חסר מזל בתוך מערכת יחסים, הזוג בורח לאטלנטיק סיטי, הגבר שמנסה ככל יכולתו להגיע למשהו בחייו אך נקלע, אולי ביודעין, אולי מתוך ייאוש, לתוך אירועים פליליים על רקע הפשע המאורגן של האזור.
שורות הפתיחה של "אטלנטיק סיטי" מתייחסות לאלימות של כנופיות המאפיה שהתקיימו אז בפילדלפיה הסמוכה, כשספרינגסטין שר:
"Well, they blew up the chicken man in Philly last night/Now they blew up his house too."
"איש העוף" מתייחס לבוס משפחת הפשע בפילדלפיה הסמוכה לג'רזי, פיל "איש העוף" טסטה, שנהרג על ידי גנגסטר מתחרה שהטמין פצצה בביתו בפילדלפיה.
משהו בתחושת ה"הלכתי לאיבוד ואני לא יודע את הדרך חזרה" בשיר הזה פשוט כישפה אותי (עדיין, עד היום זה אחד השירים של ספרינגסטין שאני הכי אוהב). והשיר הזה הוביל אותי לאלבום "נברסקה", והוא היה אחד מהראשונים של ברוס שהכרתי.
ברוס ספרינגסטין, מגיע לכתוב את נברסקה, אלבום האולפן השישי שלו, שיצא היום לפני 40 (!!) שנה, לאחר כברת דרך משמעותית ביצירה שלו.
לאחר שלקח את סיפורי העם האורבניים המוקדמים שלו על מכוניות ובחורות הכי רחוק שהוא יכול באלבום Born to Run, אחרי שסיפר ב- Darkness on the Edge of Town מ-1978, מה קרה לילדים מרחוב ג'רזי, כמה שנים מאוחר יותר, אותם ילדים שהבינו שהחלום האמריקאי כבר לא יהיה שלהם, ועובר את הצ'ק פוינט משנות ה-70 לשנות ה-80 עם THE RIVER, אלבומו הכפול הראשון, והכי שאפתני שלו עד אותה תקופה, אלבום בו הוא רצה לחקור עוד את אותם נושאים שישבו על ליבו ב-2 האלבומים הקודמים, ומביא את סגנון להקת הברים שאפיין אותו ואת האי-סטריט שלו, אל הקצה.
האלבום THE RIVER מייצר טור מסיבי ב-13 מדינות, עם יותר מ-130 הופעות, והופך את ספרינגסטין לאחד מאמני הרוק הגדולים בעולם לאותה תקופה.
לאחר הטור הבוס חוזר לג'רזי, וענייני שכירות שלא צלחו גורמים לו לשכור בית מבודד בעיירה קטנה בשם Colts Neck, אט אט אופפת אותו תחושת ואקום וריקנות, כנראה בעקבות "החוסר באקשן" שמגיע לאחר טור כזה גדול, ולאחר כחודש מתחיל לכתוב שירים, אקוסטיים, נוגים, אינטימיים ברמה שטרם הגיע אליה, וב-3 חודשים כותב את מה שיהפוך לאלבומו השישי.
ספרינגסטין היה האדם הראשון שאי פעם בחר לשחרר את גרסאות הדמו של שיריו האחרונים, שהוקלטו רק עם גיטרה אקוסטית או חשמלית, מפוחית ושירה, כאלבום.
עשרת השירים בנברסקה הראו לספרינגסטין דרך החוצה, יציאה, סוג של מפלט מהרעש הגדול אולי, אפילו כשהם הובילו אותו למחוזות רחוקים מהדרך שבה כבר נסע והמקומות אליהם הגיע באלבומים הקודמים.
בהדרגה, השירים שלו נעשו אפלים וקודרים יותר, חסרי תקווה,
ושירי נברסקה כבר היו שפל חדש.
שיר הנושא, "נברסקה" הוא סיפור בגוף ראשון על מסע ההרג של רוצח ההמונים צ'רלי סטארקוות'ר. (אותו סיפור סופר בסרטו של הבמאי טרנס מאליק "Badlands" משנת 1973, המשמש גם כשם של שיר אחר של ספרינגסטין. צירוף מקרים? כנראה שלא) השיר הזה פותח את הדלת אל האופל, ב-9 השירים הבאים, שכמעט כולם עוסקים במוות, של הגיבור או של מישהו קרוב אליו, מדובר במעין סדרת דוקו מוזיקלית, על פושעים קטנים,על אנשים נואשים, ועל האנשים שהכירו אותם ואהבו אותם.
הייחוד של האלבום הזה, במיוחד לאחר שהוא הגיע לעולם אחרי THE RIVER, הגדול, הכפול, הפומפוזי, זאת ההופכיות שבו.
מאמן שמופיע מול אלפי אנשים (רק בתקופה שאחרי BORN IN THE USA ברוס התפוצץ ממש, והפך מאמן גדול לאמן עצום, שייסד את המושג "רוק אצטדיונים") לאמן אינטימי, מופנם, כואב ונוקב.
ההקלטות לא היו מלוטשות, השירים עצמם לא נשמעו גמורים ו/או מוכנים, יש שורות המופיעות בשני שירים שונים,כל האלבום מבולגן לעיתים, אבל זה מה שהופך את נברסקה ליצירה כל כך חד פעמית ומיוחדת.
האלבום הזה כל כך אינטימי, שיש פעמים שאני מצליח לדמיין את ברוס עצמו יושב מולי בחדר, עם גיטרה ומפוחית, ומנגן אותו.
פרט טריוויה מעניין הוא שקיימת גרסה של השיר BORN IN THE USA שנשמעת כאילו נלקחה מתוך נברסקה,שונה לחלוטין מהגרסה המוכרת, ולמעשה הבוס הגיע להקלטות של BITU, בוייב שאפף אותו בנברסקה, ורק לאחר מכן הגיע הטוויסט.
אז קחו לכם כוסית ויסקי או פחית בירה זולה, ובואו להכיר את נברסקה. האלבום בו ספרינגסטין נובר בתוך נפשו, מבצע מעין ירידה לצורך עליה, ירידה תלולה מטה לתוך הוואדי של מעמקי נשמתו, משלים את המהפך למספר הסיפורים האגדי שהוא, מתמקצע בכך בצורה הכי ראשונית, עם גיטרה ומפוחית, באלבום האחרון שיצר לפני המפץ הגדול של BORN IN THE USA, ולפני שכל אדם על הפלנטה ידע את שמו.
בואו להכיר את חוסר הביטחון שבו,את חוסר הוודאות שבו,וללמוד מהבוס על התקווה התמידית שגם בשפל הכי גדול, יש מוצא.
"הכל מת, מותק, זו עובדה , אבל אולי כל מה שמת מתישהו יחזור" (מתוך ATLANTIC CITY)
