סיון פישמן
מונסקין היא אחת הלהקות האהובות עליי בשנתיים האחרונות. כששמעתי את השיר שלהם לאירוויזיון בפעם הראשונה, אי שם במרץ 2021, נפתחו לי העיניים. זה היה השיר הכי טוב ששמעתי מזה תקופה, ולא האמנתי שכזה פלא מגיע לאירוויזיון. בחודשיים שעברו מאותו גילוי ועד האירוויזיון עצמו, הספקתי לחקור את הלהקה מכל כיוון – מהפריצה שלהם באיטליה כשהגיעו למקום השני בתכנית אקס פקטור (כשהחבר הכי מבוגר בלהקה היה בן 18!) ודרך שני האלבומים שהם הספיקו להוציא, כשהשני בהם יצא ממש דקה לפני האירוויזיון, והכיל את השיר שאיתו הופיעו בתחרות. רגע הזכייה שלהם בתחרות הוא רגע בלתי נשכח מבחינתי. הם נתנו הופעה מעולה, נטולת גימיקים, ופשוט באו לעשות רוק מעולה בלייב על הבמה הגדולה בעולם. כשאיתן טרוצ'יו, המתופף, לקח את גביע האירוויזיון בידיו ובדמעות צעק "Rock and Roll never dies", בכיתי יחד איתו.
מאז הזכייה, מונסקין כובשים את העולם.
מוציאים סינגל ועוד סינגל, כולל שיר בהפקת מקס מרטין ושיתופי פעולה עם איגי פופ וטום מורלו, מנגנים הופעות סולד-אאוט באירופה אבל גם בארה"ב (עברו עשרות שנים מאז שאמן שפרץ באירוויזיון הצליח לכבוש גם את היבשת שמעבר לאוקיינוס) וחיים את החלום.
ביום שישי האחרון הלהקה הוציאה בתרועה רמה (ובמסיבת השקה בקונספט של חתונה בחסות ספוטיפיי) את אלבומם השלישי Rush, שהוא בעצם האלבום הראשון שהם מוציאים מאז הפריצה.
אחרי כל ההקדמה הזו, בטח תחשבו שאין מצב שאני אגיד משהו רע, נכון? הרי עם כל האהבה הזו אליהם, אני בטח לא יכולה להיות אובייקטיבית. אז – בטח תופתעו לדעת שבשמיעה הראשונה של האלבום בשלמותו, התאכזבתי.
כשאני מפרקת את האלבום לשירים בודדים – כל השירים טובים בסך הכל. אין לי ספק שכל שיר ושיר באלבום יהיה מעולה בהופעה (מה גם שהחבר'ה האלה יודעים להופיע). אין ספק שדמיאנו דויד, סולן הלהקה, נשמע מדהים עם הקול המעושן והזכיר שלו. אין גם ספק שכל השירים כיפיים להאזנה. אז מה הבעיה בעצם?
הבעיה היא שכל המוסיף גורע. באלבום הקודם של מונסקין, שהוא מבחינתי יצירת מופת, יש שמונה שירים בלבד. אבל כל שיר הוא יצירה מטורפת. לכל שיר יש טקסט מדהים וכל שיר הוא אחר לחלוטין מזה שקדם לו.
האלבום החדש מכיל לא פחות מ-17 שירים. ברור שיש כמה שירים בולטים, ביניהם Own My Mind המצוין שפותח את האלבום, Timezone שמזכיר קצת את החומרים האחרונים של בילי אייליש ואם יצא כסינגל, אין לי שום ספק שיהיה להיט מטורף, Baby Said הכיפי ברמות, The Gossip עם אהובי טום מורלו, וכמובן – The Loneliest – הבלדה המדהימה שהייתה הסינגל השלישי מהאלבום ולא ברור לי איך היא לא
חורכת את הרדיו בכל העולם. אבל כשמנסים לכתוב 17 שירים בתקופת זמן קצרה, לא משנה כמה כישרון יש בידיים ובתיבת התהודה, אי אפשר שכל שיר ייצא מאסטרפיס. אז כששומעים את האלבום כולו, מרגיש שהדברים קצת מתחילים לחזור על עצמם. תחושה של תפסת מרובה לא תפסת.
עוד משהו שלי קצת מציק הוא שלדעתי האישית, ולמרות שהם יודעים לכתוב מעולה גם באנגלית, מונסקין הכי טובים בשפת המקור שלהם – איטלקית. למרות שאני לא מבינה מילה, השירים באיטלקית נוגעים לי בלב בצורה לא מוסברת. באלבום הנוכחי הם קצת נטשו את השפה לצערי, כאשר רק שלושה שירים באלבום באיטלקית. כנראה שחברת ההפקה חשבה שזה מה שיעבוד על הקהל הבינלאומי, אבל כאן לדעתי מתפספסת הייחודיות של הלהקה הזו שהיא בדיוק מה ששבה את ליבי.
למרות הכל, בתור גרופית מוצהרת, אין לי ספק שהאלבום הזה יתנגן אצלי עוד הרבה. כי, כאמור, הוא כיפי ברמות, גם אם רמת העומק לא בשמיים. וכראייה, ביתי בת השבע כבר מזמזמת איתי חצי מהשירים.
