בעולם טלוויזיוני שטחי ורדוד, כשיוצאת סדרה ששמה בקדמת הבמה של הפריים טיים להקת פאנק שעשתה היסטוריה, יש ציפייה מלווה בחששות, שמה השטיחו את הדמויות או הרחיקו את העלילה מהמציאות.
וכך, עם יותר חששות מציפיות, התיישבתי לראות את ה Pistols של דני בוייל, הבמאי עטור הפרסים (טריינספוטינג, 28 יום אחרי, נער החידות ממובאי ועוד) שיצאה ברשת FX ומשודרת בדיסני+.
למרות שניסיתי להתעלם מביקורות עד שלא אצפה בעצמי, היה קשה לפספס את הכותרות הלא מחמיאות שצצו במגזינים ברחבי העולם, מה שהנמיך את הצפיות שלי עוד יותר.
כנראה שהשילוב של ציפיות נמוכות (מומלץ תמיד בחיים, בכל תחום) והעובדה שזו להקה שגדלתי עליה, עשו את שלהן, אבל לא רק.
הפיסטולס בתחילה נחווית כמו קקופוניה של אירועים וסיפורים מקבילים ובפרק הראשון תהיתי מי מקבל יותר זמן מסך, סטיב ג'ונס, שמנוקדת מבטו מסופר רוב הסיפור או מצבה החברתי והפוליטי של הממלכה הבריטית בשלהי שנות השבעים, על מי באמת הושם הפוקוס?
על המרקע נראות הדמויות האייקוניות של סוזי סו, כריסי היינד, פמלה רוק ג'ורדן (מייזי ויליאמס הזכורה כארייה ממשחקי הכס), אליסון מויה ועוד, מבלי לציין מי הן במפורש.
הן שם, מזדנבות אחרי מלקולם מקלרן (תומאס סאנטסטר המוכר ממשחקי הכס בעיקר) ווויאן ווסטווד (טאלולה ריילי) מעין Name Dropping ויזואלי שכזה של כלל הסצנה המחתרתית של לונדון ולימים ההצלחות הגדולות של הפאנק הפוסט פאנק והניו וייב הבריטי.
הבחירה לספר את הסיפור מנקודת המבט של סטיב ג'ונס הייתה שינוי מרענן מבחינתי, כי עבורי ועבור רוב העולם, הפיסטולס הם קודם כל ג'וני ליידן וסיד וישס.
היה מעניין לראות כיצד בחרו להציג לצופים את ג'וני ליידן לראשונה, בפרק השני, כמו יצור מעוות, מעין גולום שכזה, כאשר הוא מבצע אודישן מול מלקולם וחברי הלהקה האחרים.
מה שיצר התקוממות קלה מצידי, היי ליידן לא באמת כזה פריק! אבל אז נזכרתי שהוא אכן היה יצור מוזר בזמנו ושנקודת המבט של סטיב ג'ונס היא שקובעת וכך הוא חווה את ליידן בפעם הראשונה.
בוייל יצר חוויה של סלידה מהדמות של ליידן מההתחלה והרבה אמפטיה לדמותו של סטיב ג'ונס, וככל שהעלילה מתקדמת ג'וני ליידן מקבל צביון אנושי יותר, ולעיתים אף חביב, אם כי לא מרבים להראות לנו פרטים נוספים על חייו מעבר למעורבותו בלהקה.
במקביל להצגת רוח התקופה והתפתחות הלהקה, העליות והמורדות בין ג'ונס לליידן וכמובן סיפורו האישי של סטיב ג'ונס עם הילדות האומללה שחווה, ישנו קו עלילה נוסף והוא הרומן שמתהווה בין כריסי היינד לסטיב ג'ונס, מתובל בסצנות סקס וסשנים של נגינה משותפת.
לא פעם מצאתי את עצמי תוהה האם זהו מקרה של "תפסת מרובה, לא תפסת" של דני בוייל.
בוייל דוחס בשישה פרקים את כל קווי העלילה המקבילים הללו ומנסה לצייר תמונה גדולה יותר של תקופה שהזינה את המוזיקה שמצדה השפיעה על התקופה.
לפעמים נדמה שיש מיקוד לא ברור בדמויות שאינן מהותיות להצגת התמונה הגדולה והן מקבלות תשומת לב גדולה מדי, כמו פאולין בפרק השלישי, שעליה נכתב השיר Bodies , אבל אז מבינים שהלהטוטן הזה פשוט הניף לאוויר אלמנט נוסף שחשוב לו לשזור פנימה, הסיפורים מאחורי השירים.
העלילה הופכת לסבוכה עוד יותר עם פיטוריו של גלן מטלוק הבסיסט וצירופו של סיד וישס ללהקה, גם מבחינת הלהקה במציאות, זו התקופה בה הם מפוטרים מלייבלים ומוחרמים מהופעות ומשידורי רדיו וטלוויזיה, וגם מבחינת העלילה שמתפצלת בנוסף לעוד סיפור משני שאיננו משני במציאות כלל וכלל והוא הסיפור של סיד וננסי.
לאורך הסדרה מופיעות לא מעט קריצות לצופים חדי העין או אלו שבקיאים בהיסטוריה של הלהקה, כמו הכניסה של הדמות של ננסי, לראשונה, באמצע ההופעה של הפיסטולס בדיוק כשהם מנגנים את השיר Submission והמילים "Going Down Down dragging her down " ברקע כאות מבשר רעות לעתיד לבוא.
או השיחה של סטיב עם גלן מטלוק על חוף הים בה מטלוק אומר לו שהוא היה Rich Kid ולימים גלן הקים את ההרכב The rich kids או הטחת השם רוד סטיוארט כעלבון אחד בשני, לא רק כי הוא מגלם משהו מנוגד לרוח הפאנק אלא בגלל שכאשר החרימו את השמעת God Save The Queen סטיוארט טיפס ממקום שני לראשון למרות שהסינגל שלו מכר פחות בפועל מהיסנגל של הפיסטולס.
מלבד ביצי הפסחא המוסתרות הללו ישנן סצנות מעולות כמו ההופעה של הפיסטולס בכלא או הנסיעה לעבודה של פמלה רוק לבושה בחולצת ניילון שקופה ללא חזייה.
בוייל משלב לא מעט הומור, אבל מקדיש את החלק הארי לזעם, זעם של ציבור שלם, של נעורים ללא עתיד.
מלקולם מכנה את הלהקה "רוצחים" ו "חיילי הכאוס" ויויאן מסבירה דרך העיצובים שלה מה כלכך מכעיס אותם בתרבות האנגלית דאז ומעבירה את הערכים של הפאנק אבל ככל שהפרקים מתקדמים הצופים עדים למעבר מאנרכיה אמיתית וכנה לאנרכיה כסמל מסחר, כמותג שנועד להכניס כספים לכיסו של מלקולם מקלרן.
לא אמשיך לתאר את ההתרחשות כדי לא לספלייר למי שלא ראה או למי שלא מכיר את הסיפור, בשורה התחתונה יש כאן סדרה שמביאה את הרוח והאנרגיה של זעם הנעורים באופן מוחשי אל הצופים בבית.
את אותה התרגשות ראשונית שאוחזת בנו, לרוב בגילאים הצעירים, לנוכח האפשרות לשינוי המוכר והכפוי, האפשרות לבעוט במוסד, האפשרות לקבל חופש מוחלט, כל מה שמשלהב את הנפש.
עבורי, לראות סדרה בטלוויזיה שעוסקת בלהקה שאחד משיריה הוא הרינגטון שלי (Pretty Vacant ) ושעל הקיר בחדרי כנערה כתבתי את שמם על רקע דגל בריטניה בצבעי גואש לרוחב ולאורך כל הקיר, זה כבר רגע מכונן.
האם דני בוייל אכן הצליח לצייר את התמונה הגדולה כולה? אולי חלקים מסוימים לא ממש הושלמו, או לא לגמרי ברורים, תלוי מאיזו זווית אתם מתבוננים עליה, אבל המסר והתחושה עברו דרך המסך ואין סיכוי שלא תרגישו אותם.
להאזנה בספוטיפיי –
