אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את Sea Change של בק, ולא הצלחתי להאזין לו. היום זה אלבום שאני לא מסוגל להפסיק להאזין לו. לא משנה מה מצב הרוח שלי, לא משנה איזו עונה, בוקר או לילה, הוא אחד מאלבומי ה Go To שלי.
אני זוכר תקופה בעבודה שלי באולפן ההקלטות בה כמעט כל הפקה שהגיעה השמיעה את האלבום כרפרנס לסאונד של התופים שהם מחפשים, או לסאונד המיתרים או הגיטרה האקוסטית, זה היה עשור אחרי יציאת האלבום (אולי כיאה לכך שהרבה מהמוסיקה בארץ תמיד היתה בפיגור של כמה שנים מהמוסיקה בארה״ב ) וזה קורה עד היום. זו דוגמא מעולה מבחינתי לעמידה במבחן הזמן של האלבום מבחינת השירים, האווירה והסאונד שלו.
האלבום נכתב מתוך הפרידה של בק מארוסתו, ליי ליימון, אחרי קשר של תשע שנים, בסוף הטור של אלבומו הקודם Midnight Vultures. נושאי שברון לב ובדידות היו מרכזיים באלבום, והמילים היו יותר ישירות ופשוטות. כל זה מאמן שעד אותו הזמן כתב שירים עם פן מאוד ציני ומתחכם ורובם גם יותר קצביים ומלאי סימפולים, והפעם בחר ללכת על אלבום של כלים חיים ואקוסטיים.
בק לא רצה להוציא את השירים, אותם כתב במהלך שבוע אחד, כי לא רצה לזרוק את המטען הרגשי האישי שלו על המאזינים, אבל לאחר זמן מה הבין שהם מדברים למכנה משותף כולל והחליט להקליט אותם, עם המפיק נייג'ל גורדיץ׳. הנגנים נכנסו לאולפני Ocean Way והקליטו את רוב האלבום לייב, למעט כמה הקלטות של אפקטים לאחר מכן. השיר היחיד שלא נכתב במקור לאלבום הוא הלהיט של בק מ 1995 It's All In My Mind, שבמהלך ההקלטות בק התחיל לפרוט אותו על הגיטרה לפני הקלטה של שיר אחר, וגודריץ׳ אמר שזה חייב להיות מוקלט לאלבום ככה.
עטיפת האלבום צולמה על ידי Jeremy Blake והאלבום יצא בארבע גרסאות שונות של עטיפה, כל אחת עם מסר סמוי של מילים על הדיסק עצמו.
השירים Lost Cause ו Guess I'm Doing Fine היו שני הסינגלים שיצאו לפני האלבום על מנת לקדם אותו, ולראשון גם יצאו שני קליפים שונים.
זה אחד האלבומים האהובים עלי בכל הזמנים, יש לו אווירה מדהימה לטעמי וסאונד מופתי, הפקה שיושבת בול ועיבודי מיתרים מופלאים (שנכתבו על ידי אביו של בק, דייוויד קמפבל). יש סיבה שהוא עומד במבחן הזמן גם מוסיקלית וגם מבחינת התכנים והמילים של השירים, שמדברים על החוויות של כולנו במערכות יחסים ובבדידות או שברון לב.
ב 2014 יצא האלבום המשלים שלו והלא פחות טוב, גם אם אולי פחות משפיע – Morning Phase.
