בואו נדבר על זה רגע, מי מאיתנו לא הלך להופעה של אחת "מהאגדות" רוק ומטאל שעדין חיות בעולמנו ויצא קצת מאוכזב? מי לא הרגישה שהסולן של הלהקה שהכי אוהבת כבר לא מצליח להחזיק את השירים שהוא יצר? שרוב אותן הלהקות שהוקמו אי שם בשנות ה 70-80 כבר לא מצליחות להחזיק יותר את ההופעות ואת הסאונד שהם בעצם יצרו?
מי לא הרגיש את זה? בכנות? כולנו הרגשנו את זה ועל זה נדבר היום.
אז בואו נתחיל רגע מהתחלה.
כילד שגדל על Pink Floyd, Guns N' Roses, Leonard Norman Cohen, Scorpions לצד זוהר ארגוב, אהובה עוזרי, ברי סחרוף ושלמה ארצי נחשפתי לטווח מוזיקה רחב מאוד, שמעתי הרבה והאהבה שפיתחתי למוזיקה היא ענקית.
הטעם המוזיקלי התרחב והגיע לרגעים שהיום אני נוסע במיוחד לקצוות שונים בעולם רק כדי לשמוע את אחת מהענקיות האלו וכמעט כל פעם אני מאוכזב, כמעט.
בעוד בראש שלי, בזמן השמיעה של אותן להקות לצד קליפים מהופעות חיות בצערותי, אני רואה חיות במה שנותנות לי את הרצון לפרק חלק שבי ולהרכיב מחדש, לכעוס , לשמוח, לזוז והשתגע לצד להתחבר לצד הרגיש והעומק יותר שהמוזיקה נותנת בי, לגרום לצמרמורת בגוף של סאונד שעיצב את עולם המוזיקה ונגע בכל כך הרבה נפשות.
אבל עברו כמה שנים מאז שאותן להקות הוקמו. גאנס שהוקמה ב1985 פועלת כבר שלושים ושבע שנה, והסולן אקסל רוז הגיע לגיל שישים. קיס הוקמו ב1973 ופועלים חמישים שנה, והסולן פול סטנלי בן שבעים.
אני יכול להמשיך לספר לכם על עוד שלל אגדות שברגע שתשאלו מישהו "תן לי שם של להקת רוק או מטאל מוכרת" אלו היו הראשונות והמובילות, ואני די בטוח שכל איש ואישה אשר חיים על הכדור הזה יספרו משהו דומה.
אז שאלתי את חבריי שלא שומעים את הזאנר הנהדר הזה "מה השמות הראשונים שקופצים לכם?" : Metallica, AC-DC, Iron Maiden , Scorpions וGuns N' Roses, The Beatles, Led Zeppelin וכו'.
שמות של ענקיות מוזיקה של הז'אנרים , הדובים הזקנים, אבות המייסדים עוד תארים שמספרים על גדולתם במוזיקה.
אבל..
וכן. יש אבל .
אולי זה הסוף שלהם?
אולי הגיע הזמן שהם יפנו את הבמות ל"אגדות הבאות?"
ככל שאני חושב על זה יותר אני נזכר בהופעות האחרונות שראיתי של אותם יוצרי ענק, וזה מתחלק אצלי לשניים: אמנים שהתפתחו, לעומת כאלו שמסרבים להתפתח.
יש משהו קצת עצוב לראות סולן בן שבעים שעומד עם בגדי עור צמודים, איפור צועק ונעליים כבדות מתנשף ומתנשם מתחת לכובד המשקל של התחפושות שהוא לובש, לצד החלפת כובעי קאובוי ווסטים מגוחכים בין שיר לשיר עם הנשמה של בלון חמצן.
מצד שני, דייב מאסטיין, סולן וגיטרסט של מגאדת' שעומד על הגיטרה והמיקרופון מחוייט ומתוקתק ונותן לנו להציץ לנשמה המחושלת והסאונד העמוק והמבוסס שלו מבלי ה"שואו" הקדום של הלהקה, או הלוק המסוקס של ג'יימס הטפליד, סולן מטאליקה, ששומר על פאסון הדאדי אמריקאי לצד המראה הבידיאסמי הבוגר והאוונגרדי של טיל לינדמן, סולן ראמשטיין עם הופעות תיאטרליות עוצרות נשימה.
אז, ככל שאני חושב על זה יותר, ממשיכה להתחדד אצלי המחשבה – גם להקה וותיקה, אגדית, עם השפעה עולמית בלתי ניתנת לעירעור צריכה להחזיק ולקרב את עצמה לקהל המשתנה והרב גוני שלה, להשתנות תמיד ולקבל את ההתבגרות, שהיאהיא חלק בלתי נמנע במוזיקה, אחרת זה פשוט נהיה מביך.
באחד הריאיונות של קורי טיילור, סולן סליפנוט, שבעיניי נמצאים בדרך המובטחת להיות "אגדות", שאלו אותו למה האלבומים האחרונים פחות רועשים מהראשונים. הוא ענה "די, אנחנו מתבגרים, כמה זמן אני יכול לכעוס כל כך? "
צודק קורי, כמה אפשר לשמור על אותה גחלת ישנה ולא רלוונטית או להמשיך את השטיק שעבד בשנות השבעים?
אם אמנים לא יקבלו את תהליך ההתבגרות שלהם ולא יתפתחו, הם יהפכו לבדיחה ולא אגדה. בזמן שאני כותב את המילים האלו אני מאזין לאלבום של לאונארד כהן , שהאלבום האחרון שלו יצא בגיל שמונים ושלוש, שבועות לפני מותו.
