ערן הר-פז
בשנת 1989 פרץ לתודעה מה שאני מגדיר כ"גל השני" של ה-Glam Metal וה-Hard Rock של שנות השמונים, עם להקות כמו Mr. Big, Skid Row ו-Extreme. הסגנון של הלהקות היה קליל יותר לעומת הדור הקודם של המטאל האייטיזי, שכלל את Motley Crue (שבמובן מסויים היו החלוצים), Twisted Sister, Guns N' Roses וחברותיהן, אולי בתגובה לסגנון העגמומי והרציני יותר של סגנון אחר שהתחיל לצבור תאוצה ופופולריות באותו זמן – הגראנג'.
אקסטרים הוציאה בשנת 1989 את אלבומה הראשון שנקרא – כמה נוח – אקסטרים. האלבום יצא בלייבל גדול (A&M) וזכה לפופולריות בינונית בקרב המאזינים והמבקרים, כאשר השיא היה השילוב של Do You Want to Play התזזיתי בסצינת המרדף בקניון בסרט "המסע המופלא של ביל וטד" (ובהמשך, כ-30 שנה אחר כך, גם בפרק הראשון של העונה הרביעית של Stranger Things). זה היה אלבום glam לכל דבר, עם כמה פנינים כמו Little Girls, Kid Ego ועוד. האלבום הגיע למקום ה-80 בבילבורד, הישג יפה מאוד, ונתן תקווה להמשך ללהקה מבוסטון.
שנה וחצי קדימה, מוציאה הלהקה את Extreme II: Pornograffitti. האלבום זנח את מחוזות הגלאם ועבר למקומות של Hard Rock ו-Funk Metal, בהובלת שירים כמו Decadence Dance, Pornograffitti, Get the Funk Out ו-Moeny, וכמובן כלל את בלאדת השמאלץ האולטמטיבית More Than Words ואת Hole Hearted הנפלא. האלבום הגיע למקום הראשון ב-Billboard והלהקה הפכה לשם מוכר כמעט בכל בית ומקום בעולם בזכות השיר More Than Words הלא מייצג, שהגיע גם למקום הראשון בבילבורד. הדרך להצלחה היתה סלולה ללהקה, והציפיות היו בהתאם.
קופצים עוד שנתיים קדימה ואנחנו מגיעים לאלבום השלישי של הלהקה. בצעד אמיץ לסגנון, הלהקה מוציאה אלבום קונסםט בשם III Sides to Every Story. הקונספט היה שלכל סיפור יש שלושה צדדים – "שלי", "שלך" ו"האמת". האלבום גם מרחיב את הסגנון המוזיקלי של הלהקה ומכסה תחום רחב יחסית של סגנונות – "שלך" מתאפיין בשירי Hard Rock בדומה לאלבומים הקודמים של הלהקה; "שלי" מתמקד בשירים שקטים יותר והאווירה בהם יותר רגועה, כשגיטריסט הלהקה – נונו בטנקורט – זונח באופן חלקי את הגיטרה ומנגן על הקלידים (מחווה לאדי ואן היילן?); ו"האמת" לוקח את הלהקה לעולמות הפרוגרסיב מטאל, עם חתימות זמן יחודיות ושינויי מקצב תכופים.
III Sides נחשב על ידי מאזינים ומבקרים רבים – כולל כותב שורות אלו – כאלבום הטוב ביותר של הלהקה. לצערם של אקסטרים, באותן שנים הגיע הגראנג' לשיא הצלחתו, והמאזינים לא מיהרו לרכוש את האלבום. גם היעדר להיט על תרם לחוסר ההצלחה, שהתבטאה במכירות של 700,000 אלבומים "בלבד", לעומת יותר מ-2 מיליון לפורנוגרפיטי.
III Sides סימן את התחלת הסוף, במובן מסויים, של הלהקה. בשנת 1994 הודיע מתופף הלהקה פול גירי על עזיבה ומעבר לעולם ההפקה, כאשר מי שהחליף אותו הוא לא אחר ממייק מגניני (כיום בדרים ת'יאטר). הלהקה הוציאה עוד אלבום בשנת 1995 בשם Waiting For the Punchline, שהתאפיין בסאונד בוסרי ונעדר שירים שזכו לתהודה ייחודית בקרב הקהל. בשנת 1996 הלהקה התפרקה, לאחר שנונו הודיע על רצונו לצאת לקריירת סולו וג'רי צ'רון – ה-Frontman של הלהקה – הצטרף לואן היילן במקומו של סאמי האגאר. הלהקה התאחדה פה ושם, עד שבשנת 2008 הוציאה אלבום חדש בשם Saudades de Rock, שנישא מעט על גבי הנוסטלגיה והפופולריות של הלהקה ונכנס למקום ה-78 בבילבורד, תוך שהלהקה יוצאת לסיבוב הופעות עולמי. ב-2010 הלהקה יצאה להפסקה נוספת שנמשכה 5 שנים.
ב-2015 הלהקה הודיעה שהיא עובדת על אלבום חדש, בציפיה לשחרר את האלבום בשנת 2017. כמובן שזה לא קרה, כאשר הכתיבה מתעכבת ומתארכת בצורה משמעותית למרות הצהרות מצד חברי הלהקה שהשירים שכתבו (17 במספר) כוללים חלק מהשירים הטובים ביותר שכתבו אי פעם.
בין לבין, הלהקה יצאה לסיבוב הופעות נוסף לציון 25 שנה ל-Pornograffitti, והוציאה DVD של ההופעה שזכה לפופולריות רבה. אבל חדשות על אלבום חדש – אין.
עד לפני כמה שבועות.
החל ב-21/02/2023, שחררה הלהקה שורה של טיזרים ברשתות החברתיות, שכללו סרטונים פשוטים קצרים עם קטעי סאונד. ניתן לראות חלק מהסרטונים בעמוד הפייסבוק של הלהקה, כאן. ב-01/03, הודיע נונו על יציאת האלבום החדש – Extreme Six – שצפוי לצאת לאוויר העולם ב-09/06/2023, וכלל גם את הסינגל הראשון של הלהקה מזה 15 שנה, ובגללו – בעצם – אנחנו כאן.
אז הגענו לסיבה שבגללה התכנסנו (סוף סוף). לפני יומיים, ב-01/03/2023, שחררה Extreme את הסינגל הראשון שלה מזה 15 שנים, Rise, שיר הארד רוק קצבי ואנרגטי שלא מבזבז זמן ומתחיל מיד באנרגיות גבוהות, כמו שהלהקה הזאת אוהבת.
בהאזנה ראשונה לא התחברתי לשיר. הסאונד שלו שונה. הגיטרות מרגישות קצת "חנוקות" בחלקים מהזמן, ג'רי צ'רון נשמע גם הוא קצת חנוק ועם קול פחות עצמתי מבעבר, ובפזמון השירה לא אפיינית ללהקה, עם עליות בצליל השירה (אין לי מושג איך לתאר את זה מלבד דמיון מסויים לסירנה). נונו שם והסולו בשיר מאוד אופייני לו ולסגנון הנגניה שלו, "מחזיר עטרה ליושנה". אבל בסופו של דבר – זה לא שיר Extreme קלאסי, וכמעריץ של הלהקה הזאת ב-20 השנים האחרונות – חייבים להודות שזה מאכזב.
אבל עדיין – השיר הזה טוב. למרות הבעיות שלו (יתקנו אותי אנשי סאונד ואודיופילים, אבל לדעתי משהו בסאונד לא עובד, ויכול להיות שסוף סוף הגיל התחיל לתת את אותותיו בצ'רון) זה שיר שכיף לשמוע. הוא מודרני יותר מהשירים הישנים של אקסטרים – דבר הגיוני לאור העובדה שהאלבומים הקודמים של הלהקה יצאו לפני יותר מ-30 שנה, אם מתעלמים מהאלבום הבודד שיצא ב-2008, וחברי הלהקה לא ישבו בבית בחיבוק ידיים אלא יצרו, ניגנו ו"התקדמו". השיר בהחלט עובר את ה"מבחן" כשיר הארד רוק מודרני עם נגיעות של Funk Metal והסאונד והסגנון היחודי של נונו, האנרגטיות של צ'רון והכיף הכללי של Extreme.
אני כבר לא יכול לחכות ל-09/06, ולשירים הנוספים שיצאו מהאלבום הזה ואולי – מי יודע – לסיבוב ההופעות של הלהקה, שבתקווה תגיע למקומות קרובים אלינו שיאפשרו לנו לראות אותם בלייב. אולי גם אצלנו.
