אלבום הבכורה של כרמלה גרוס ואגנר חוגג 30 שנה. גלית קורני כותבת לנו עליו.
ב 2.8.1991 יצא אלבום הבכורה של ההרכב כרמלה גרוס ואגנר, מלא עזוז נעורים, נע לפרקים בין רוק קצבי ובועט למוזיקה רכה ומלטפת. בין מילים פרובוקטיביות, שלא החליקו בקלות בגרון הישראלי, העצור דאז, לבין מילים מלאות עדנה.
כמו קנבס ועליו נתזי צבע עזים וגם משיחות מכחול רכות, כאלו שכמעט ואינן נוגעות במשטח אותו הן מעטרות. השירים נכתבו ברובם על ידי ערן צור, סולן הלהקה ויוצא להקת טאטו, בשפה עשירה ופרובוקטיבית בליווי מקצבי הבס הייחודיים לו, והיוו את הקרקע עליה צמחה בהמשך קריירת הסולו שלו.
האלבום נפתח בשיר על שם ההרכב, או שמה היה זה ההפך, "כרמלה גרוס ואגנר" שיר המציג יוצאי שואה, עם המטען הרגשי שלהם באווירה קודרת וכבדה, וממשיך לאווירה העדינה והנוגעת ללב של שיר האהבה "פרפרי תעתוע" עם המשפט האלמותי שתמיד גורם לי לקחת אוויר בכל הופעה של ערן צור ולצרוח בהנאה ובעיניים לחות מהתרגשות יחד עם שאר הקהל: עכשיו תשמעי את איך שאצעק: אני אוהב אותך!
השיר תמונה אימפרסיוניסטית נכתב על ידי עמליה זיו, ערן שר יחד עם קורין אלאל שגם הפיקה את האלבום, יחד עם ברי סחרוף (שחוגג היום שלושים שנים לאלבום הבכורה שלו "הכל או כלום"). הלחן והשירה עובדים באופן מושלם עם המילים ואפשר ממש לחוש בבד החולצה הדק המתנפנף ובעצלות המנומנמת העולה מתיאור הזבובונים התלויים על גדות הירקון, ניגוד גמור לשיר הבא אחריו "עד תודבר המחלה" הפותח במילים "כמו קקה ופיפי" ועוסק במחלת האיידס.
האלבום הופך קצבי יותר עם השיר "החבר של המשוגע" ומגיע לשיאו מבחינת התכנים המיניים הפרובוקטיביים בשיר "רטוב וחם" שנכתב בהשראת צילום של שחקני כדורגל חצי עירומים, חוגגים יחד ניצחון לאחר משחק, הו הציניות! להכניס תמונה כזו לקונטקסט מיני הומוסקסואלי… "בגן שלך" מאופיין בשפה עשירה, בעברית של שבת שלמרות היותה מהודרת לא נעדרת ממנה הקונוטציה המינית.
והנה מגיע השיר שחיבר אותי במקור לאלבום הנפלא הזה, "עלבון". שיר שנוגן באופן קבוע במועדונים האלטרנטיביים (עד היום, אגב) שיר אפל וכועס שהצלחתו בקרב קהל המאזינים הייתה בבחינת הפתעה גמורה לחברי הלהקה.
פנינים נוספות, שהנן בגדר חובת ביצוע בהופעות של ערן צור:
השירים "חנוך מחנך" אודות אביו של ערן, שהיה מורה לספרות בבית הספר התיכון בקריות, המקום בו גדל ערן (וגם אנוכי). השיר "פרח שחור" החותם את האלבום, באווירה עדינה ונוגה, מזכיר לי את תחושת חוסר השייכות שלי בילדותי בקריות, אם כי נדמה שההשראה לשיר הזה לא הגיע מהשוליים הקרייתיים בהם התבוססנו כנוער אחר ופחות נורמטיבי.
כרמלה גרוס ואגנר הנו אלבום מיוחד שבלט בנוף המוזיקלי של תחילת שנות התשעים, בין להקות שיצרו מוזיקה שנועדה בעיקר לבעוט במוסכמות.
הניגודים, הפרובוקציות, התעוזה והתכנים הייחודיים… אכן פרח שחור בין פרחים לבנים.
