יובל יוספסון

בשנתיים האחרונות וגם בזאת שתבוא (2023), הלב שלי נצבט על בסיס קבוע, בכל פעם שאנחנו מציינים 30 שנים לאלבומים שגדלנו עליהם, שהם מעין פורטל על זמני לחיים שהיו לנו אז, שזורק אותנו לתחושות ולזיכרונות של נעורים ללא דאגות, עם ניסיון החיים שנצבר ב-30 השנים שעברו מאז, והאלבומים הללו, נשארו כפי שהיו ביום שיצאו, חסרי גיל, מחוסנים מפגעי הזמן, ואילו אנחנו כל כך שונים ממה שהיינו אז…

מחר (29.9.22),DIRT, אלבום האולפן השני של ALICE IN CHAINS יציין 30 שנים ליציאתו, והוא עדיין מושמע אצלי לפחות פעם בחודש במלואו, ככה זה כשאתה יצירה על זמנית. 

בן 30. עטיפת האלבום DIRT

אליס מזמן כבר לא במקום שהיו בו ב-1992, גם ליין סטיילי כבר לא פה 20 שנה (!!),  אבל DIRT היה ונשאר פסגת היצירה של הלהקה המתוסבכת הזאת (עם כל הכבוד ל-FACELIFT המצוין), הן מבחינת להיטים בודדים (WOULD?, ROOSTER) והן מבחינת אלבום שלם, והן מבחינת ההשפעה וההדף שלו, וכמובן גם התזמון של יציאתו, בשיא המפץ הגדול של הסגנון המוזיקלי אשר יצא מהעיר המנומנמת סיאטל, שידוע בשם גראנג'. 

כתבתי בעבר על איך היה לשמוע את האלבום לראשונה , ולמעשה האלבום הזה ומה שהופך אותו לכל כך חזק הוא אפקט הרנטגן שאנחנו מקבלים היישר לנפשו המיוסרת, הכואבת, המסוממת של ליין סטיילי, לעיתים זו תמונה כל כך מזעזעת שאם ג'רי קנטרל לא היה מאזן את היצירה, אני מעריך שהיינו מקבלים תוצאה על גבול הסנאף. ליין חשוף עד כאב בטקסטים שלו, כמעט כל שיר עטוף בחולניות, זעזוע/גועל עצמי, חוסר האונים של אדם שמכור לסם הנורא מכל, אך מודע לעצמו בו זמנית. 

הקריב את עצמו על מזבח היצירה. ליין סטיילי

שיר כמו DOWN IN A HOLE, יכול לקבל משמעות אפילו אירוטית למאזינים מסוימים, אך למעשה מדבר על אדם שמוכן לשחרר את עצמו, את גופו הפיזי ואת נפשו, רוצה ללכת מכאן ולקבל קצת שלווה. כולנו מרגישים כל כך קטנים בשעת משבר, ואנחנו רוצים גם לפעמים לעוף מפה, או להיקבר ולהיעלם, אבל אין לנו ממש איך…

פרט טריוויה מעניין לגבי השיר הזה, הוא שבחלק מההדפסות של האלבום הוא מופיע אחרון ולא רביעי, וזה טיפה הופך את זה ליותר מעניין, נסו את זה בבית. 

ROOSTER אגב, הוא אחד השירים היחידים של אליס אין צ'יינס ששובר זמנית את נושא ההרס העצמי, והוא נכתב כמחווה לאביו הווטרינר של ג'רי קנטרל על חוויותיו במלחמת וייטנאם.

מה שהופך את האלבום הזה ליצירת מופת, הכנות החד פעמית הזו, זה המבט פנימה לתוך הרפש והזוהמה, לתוך הוואקום השחור שמצוי בכולנו, זה הפירוק הרגשי שהאלבום הזה מעביר את המאזין, ממלא אותו בזעם, וגם בונה אותו מחדש בכל האזנה (תודה ג'רי קנטרל, המנוע של הלהקה מאז ועד היום). שיתוף הפעולה בין שון קיני, מתופף ענק לטעמי, למייק סטאר על הבס וכמובן הגיטרות של ג'רי קנטרל, שומר על המלודיה של האלבום מתחילתו ועד סופו, הגיוון המוזיקלי כאן הוא עצום, השילוב בין כלים אקוסטים למחצה עם דיסטורשנים כואבים, ריפים אכזריים שבועטים בבטן, מועכים אותה, לועסים אותה ויורקים החוצה. יצירה חד פעמית, מלאה ועל זמנית של הסאונד הסיאטלי. 

כנים עד כאב. אליס אין צ'יינס מודל 1992

העטיפה של האלבום, וגם שמו, מאוד מתכתבים עם התוכן שבו, העפר הסדוק ודמות הרפאים הכמעט קבורה בו, הכתום המזעזע, אווירה פוסט אפוקליפטית (ברובד האישי יותר מאשר כלל עולמי). ההאזנה לאלבום היא לא קלה, זו לא מוזיקה מחבקת ואין טקסטים חמודים, הכל קשה, כואב, מגורען, מוגש נא ומדמם. 

לצערנו, ליין הקריב את עצמו על מזבח היצירה, זה המחיר של הכנות שלו, הוא גילה את עצמו בתוך האלבום הזה, והוא נתן את חייו בשבילו, בשבילנו, גם אם לא במודע, ובסופו של דבר, DIRT, עם כמה שהוא קשה, נוקב וכואב, מאפשר למאזינים ובעיקר ליוצריו, לחשוב גם באופן מעורר תקווה, גם אם קטנה, תקווה לגאולה מסוימת, בעקבות הכנות הבלתי מתפשרת שלו, ובעזרת המוזיקה עצמה כמובן, וזה עובד גם אחרי 30 שנה, ואולי אפילו יותר טוב.